יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

המסע לפרדס כץ - חלק ראשון

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

בספר שעומד בפני סיומו אני כותבת מעין אוטוביוגרפיה של היעדר + ניסיון להציג חלקי מחקר המתעד את המגיפה המושתקת. כאן אשתף חלקים מתוך כתב היד ואשמח מקרב לב לקבל את תגובותיכם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ב-27 לאוגוסט 1950, הובלה אחותי עפרה באמבולנס מביתנו ביד אליהו לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, שם אושפזו ילדי הפוליו. בשישה באוגוסט, עשרה ימים אחר כך, נמסר להוריי על מותה.

**

 "זה ברחוב אוסישקין", אמר לי שרון [1]. אני נוהגת לאט בתוך מבוכי השכונה שהופכת לחרדית יותר ויותר, מסביב מתרוצצים ילדים במכנסיים שחורים, פאות וציציות בחצרות של תלמודי תורה, ונערות ונשים בטייטס שחורים מהלכות בחום של 39 מעלות צלסיוס, סוחבות שקיות ניילון של 'שפע כל'.

ברחוב אברבנאל גוברות פעימות ליבי. האמבולנס שהוביל את עפרה , אני חושבת, עבר בדיוק כאן, ברחובות האלה שבהם אני נוסעת עכשיו. "תיסעי בתוך הפרדסים", הנחה אותי נהג האמבולנס הזקן, שהוביל, בדיוק היום לפני שישים ושתים שנה , את התינוקות ההוזים מחום והכניס אותם לבית החולים.

אני נוסעת. עכשיו אין פרדסים. אין אפילו פרדס אחד. האדמה מכוסה בניינים רבי קומות וכמה בתים קטנים עם חצרות. 'ראית את חלף עם הרוח?' שאל אותי נהג האמבולנס כשאיתרתי אותו בבית אבות מעופש בדרום תל אביב. 'אז, תעלי במעלה גבעה, ובראש הגבעה תראי את הבניין הראשי היפה. ממש כמו הטירה ב'חלף עם הרוח'.

מכל הצדדים עטף הפרדס את הבניין," המשיך נהג האמבולנס הזקן במבטא תימני בולט, "רק מצד אחד, מהכניסה הראשית, לא היו פרדסים, אלא שדרת דקלים יפהפיה, שדרכה הלכנו עם האלונקות של התינוקות".

קצת טועה בדרך, אני מגיעה לרחוב ז'בוטינסקי, "רמזור 21, תפני ימינה", הורה לי אתמול שרון רז, "רמזור 22, קצת מערבה, וימינה, לרחוב אוסישקין, ואז תרימי עיניים". אני מרימה את עיני, ומולי ניצבת שדרת הדקלים.



חשבתי שהלב יתפקע. אבל הוא לא.

הולכת מתחת לשדרת הדקלים, אני מנסה לדמיין את הדרך שבה עברה האלונקה שלך, עפרה, אחותי. אני צועדת בתוך האדמה החומה והרוטטת שמתחתי , שעקבות צמיגיו של דחפור עדיין בולטות בה. מסביב הרס, הרס, של כל בנייני המתחם.



הרס נטוש, לא מטופל, קוצים בכל מקום. אם מישהו יזרוק גפרור המקום יעלה באש. אני צועדת, עיני בתוך האדמה. כשאני מרימה שוב את עיני, אני רואה את הגזיבו, שמתחבא מתחת לעשבים גבוהים, לענפים של עצי פרא, ומתגלה ככל שאני מתקרבת.



"עבודת ההרס נפסקה בדיוק כשהגיעו למבנה היפהפה. אני מתבונת בו, איבר שנתלש מאירופה המלוכנית והושתל בגוף השמש הלוהטת של המזרח התיכון. אני רואה רוזנות, נשים עם צווארונים מעומלנים ושמלות טפטה מרשרשות כותבות מכתבים לאהובי ליבן, ומשרתות מנסות להבריח את החום הלוהט בעזרת מניפות מצויצות. תזמורת הנגנים מלונדון אף היא מתמקמת כאן, ומרנינה את ליבם של העוברים ושבים, נסיכים ודוכסים".

מיד אחר כך אני רואה בעיני רוחי את ד"ר מיירברג, הרופא הגרמני של בית החולים, לבוש בבגדי רופא לבנים ומגוהצים למשעי, יחד עם האחות שהביא עמו מגרמניה, ושניהם יושבים בתוך הגזיבו, מעשנים סיגריה ארוכה ונזכרים בימים הטובים בגרמניה, עם בתי הקפה המהודרים והפסנתר בפינה.

 עפרה, אחותי. שוב אני פורחת בחלומות והזיות, במקום לחשוב עליך.
============================================

צילומים: שרון רז, פרויקט "נטוש". כל הצילומים בפוסט הנוכחי צולמו על ידי שרון רז. ואף ההשראה לחלק מההסברים. בהמשך ארחיב על החיבור שלי לפרויקט המפואר של שרון.

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

רב שיח על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון

בהרצאה זו ביקשתי לתת את הדעת על התערוכה של רות אורנבך "משחק הזיכרון" תוך שימת דגש על ארבעה ממדים מרכזיים: 1. הזיכרון כמהות, כבסיס ל"אני ולזהות". 2. הזיכרון כהבניה, כמעין סיפור. 3. השאלה של מי הזיכרון הזה? ולבסוף (4) כיצד מיוצג הזיכרון?


להרצאה במלואה - לחצו כאן

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי\ פרופ' מאירה וייס
 "Writing Culture" under the Gaze of my Country / Prof. Meira Weiss


במאמר זה , שפרסמה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית.

"הגוף הנבחר" , מזכירה לנו וייס, הוא הגוף היהודי, האשכנזי , ההטרוסקסואל ,השלם ומושלם מבחינה גופנית. הוא מגולם בגופו של החייל, ולפניו -בגופו של החלוץ עובד האדמה. אלו הם שתי דמויות המופת שהחליפו את היהודי הגלותי ממנו ביקשה התנועה הציונית להתנער.

פרופסור וייס מתייחסת במאמרה למאמר של פרופסור רות בהר מהאוניברסיטה של מישיגן באילינוי, שמדברת על עיניה של הוריה שחודרים לעולמה המקצועי . לעומתה של בהר, וייס מציינת כי הנושאים עליהם כתבה, ותחומי המחקר בהם עסקה, גרמו לה להרגיש כי לא רק הוריה מביטים בה ממרחק (למשל עת שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה), אלא מדינת ישראל.

הסיפור האישי של פרופ' מאירה וייס, כמו גם זה המקצועי, שזורים זה בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מסיפור המסגרת שמוכתב על ידי הגוף הנבחר. כך היה למשל עת הקדישה פרופסור וייס שעות רבות להכנתו של מאמר המגולל את סיפורם הטרגי של ילדי תימן אשר, על פי הטענות שהועלו על ידי הוריהם, הועלמו ונמסרו למשפחות אומנות תוך שימוש בתירוץ לפיו הילדים הלכו לעולמם בעקבות הטיפול לו נזקקו.

זאת ועוד, ניתן לבחון את פרשת ילדי תימן כמרכיב עצמאי ששוכן תחת המסגרת שמוכתבת על ידי הגוף הנבחר, אך בה בעת מבקש ודורש עצמאות. תהליך דומה עוברת הפרופ' וייס עצמה שחונכה במשך שנים רבות מחייה לאורו של מוטיב הגוף הנבחר, אך פועלה המקצועי גרם לה להכיר מקרוב ולהתוודע למקרים ותופעות אחרות שגרמו לה להבין כי לא הכל מושלם, ברור וחד-משמעי כל כך. הרצון של העולים מתימן להשמיע את קולם ולאתגר את המערכת עולה בקנה אחד עם התהליך האישי שעברה ועודנה עוברת המחברת.

לא פעם היא שאלה את עצמה האם כתיבתה עלולה לתייגה כבוגדת במדינה? וייס משתפת את קוראיה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית עם אמה שמנסה להניאה מפרסום אחד ממחקריה בטענה כי פרסום זה "יביא נזק למדינת ישראל. יכול להרוס אותה". עיניה העוקבות של האומה משיתות על פרופסור וייס צנזורה עצמית. "האומה מזהירה אותי – באמצעות אמי" היא אומרת.

בדיוק בנקודה הזו מציינת פרופ' וייס כי היא מקנאה בפרופסור רות בהאר, שבהיותה ילדה הגרה עם הוריה היהודיים מקובה לארצות הברית וערכה את אסופת המאמרים "נשים כותבות תרבות". המאמר של בהאר בתוך אסופת המאמרים כתוב כיומן אישי בו היא מרגישה, כך מציינת, שעיניהם של הוריה עוקבות אחריה בכל פרויקט בו היא לוקחת חלק. הקנאה של פרופסור מאירה וייס נובעת מכך שעבורה, לא רק הוריה, אלא עיניה של המדינה עוקבות אחריה באמצעות עיניהם של הוריה.

יתרה מזאת, פרופ' מאירה וייס מעידה על עצמה כי היותה ישראלית חלחלה לחייה המקצועיים והאישיים כאחד. היא מדגימה זאת באמצעות ההכנות של בנה לגיוס במהלך שהותה בברקלי או לדחייה של כתיבתו של ספר על הורים ששכלו את ילדיהם במהלך השירות הצבאי. פרופ' וייס היתה אז בהריון וכשהתברר שייוולד לה בן, היא הפנימה את הידיעה שגם היא וגם בנה (שעדיין לא נולד), נכנסים למסלול של גיוס לצבא וסיכון בנפילה . חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפיכתה האפשרית לאם שכולה מנע מפרופסור וייס לכתוב את הספר שהיה נכתב, כנראה, אילו נולדה לה עוד בת. דרך אגב, במהלך הלידה של בנה, כך מספרת וייס , ברכה אותה המיילדת: "מזל טוב – נולד לנו חייל".

ואם כבר בחיילים עסקינן, הרי שבנקודה מסוימת במהלך המאמר, חוזרת פרופ' וייס אחורה בזמן ומשתפת את קוראיה ביומנים האישיים שכתבה במהלך ימי התיכון. שם, אומרת פרופ' וייס, מתוארים מסעות הגדנ"ע בנימה מעודדת ומחוייבת, פועל יוצא מהאינדוקטרינציה המיליטריסטית בימי התיכון. רק בדיעבד נזכרה המחברת עד כמה התיאורים הללו היו מלווים בנימה דואלית, ועד כמה למעשה, בפועל, היא לא נהנתה כלל במסעות הללו – בין היתר משום המאמץ הפיזי שהיה כרוך בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם בטקסט פרטי שנכתב לעיניה בלבד, היא כתבה את הדברים תחת עיניה הבוחנות של המדינה.

לאורך השנים, קיימה הפרופ' מאירה וייס שורה של ראיונות עם הורים לחיילים, ובכלל זה עם הורים שכולים. ההורים שחקרה חשו גאווה כאשר ילדם שובץ ליחידה קרבית יתרה מכך, במקרים מסוימים, גם מותו של הבן בקרב במהלכה של פעילות מבצעית, הוסיף למשפחה רובד של גאווה – פועל יוצא של הקרבת הבן למען המולדת (סיפור העקדה).

בהקשר הזה טוענת פרופ' מאירה וייס שהיא עצמה הגיעה למסקנה עד כמה התמיכה הבלתי מסויגת שהעניקו לה הוריה במהלך שירותה הצבאי, התחוורה לה בסופו של דבר כתמיכה שהייתה תלויה באופן ישיר בהישגיה הצבאיים וכל עוד היא נשארה בתלם – במסלול ה"נכון" והנורמטיבי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של כל כך הרבה משפחות בישראל. "אני זוכרת את מאמציה של אמי למשמע את גופי הפיזי והרגשי... אמי כתבה: "אל תתני להם (למפקדים בצבא) לראות עד כמה קשה לך, הכי גרוע שיראו את הדמעות שלך".

בכל הנוגע לתיאור הראיונות עם ההורים השכולים, מבחינה פרופ' וייס בין התיאורים הפטריוטיים והגבריים של האבות, לבין התיאור האינטימי של איבוד בן על ידי האמהות. הז'רגון האימהי בא לידי ביטוי גם בשירי האימהות: בניגוד להילה הלאומית שאפפה את הנופלים בשירים שכתבו המשוררים הגברים, הרי שבשירים שנכתבו על ידי האימהות, הודגש השכול הפרטי והאישי. בניגוד לדמותם המופשטת של "המתים החיים" שחזר על עצמו בשירים הגבריים, העדיפו הנשים לתאר את האבל תוך שימוש במושגים מוחשיים . כאן, גופם של החיילים הפך לאמצעי הביטוי הטוב ביותר: "בני נפל במקום רחוק – ולידיי לא הייתה הזכות לגעת בו. ...זוהי זכות גדולה לגעת בפעם האחרונה בגופו של הבן לפני שנקבר באדמה, לחבקו ולשטוף אותו בדמעות" (מתוך דבריה של אם לחייל שנהרג במלחמת השחרור)

פרופסור מאירה וייס מסיימת את מאמרה בסיפור ששב וממחיש את הנוכחות המתמדת של המדינה בחייה המקצועיים והאישיים: באחד הימים, כשוייס התקשרה למכון לרפואה משפטית לברר פרט מסוים לגבי המחקר הארוך שעשתה שם, הסתבר שאירע פיגוע (שעליו אמצעי התקשורת עוד לא הודיעו ולכן היא עדיין לא ידעה כשהתקשרה) וכמות ההרוגים שהגיעו לאבו-כביד דחתה באופן טבעי את השיחה. הידיעה על הפיגוע השכיחה את כל התוכניות המחקריות הרגילות מחד, אך גם הזכירה לה בפעם המי יודע כמה מאידך שלא משנה היכן תהיה ועד כמה תנסה להתנתק – מדינת ישראל תמיד תהיה שם, "מביטה מלמעלה" – בעין בוחנת.

 יצוין כי מדובר בתקציר בלבד – את המאמר המלא ניתן לקרוא (בשפה האנגלית) בכתב העת Ethnography: מראה מקום מלא: Ethnography, 2001, March, 2(1): 77-91.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

אם אחות וחיילת - זכרונות ממלחמת המפרץ

סיכום המאמר - אם אחות וחיילת - 
זכרונות ממלחמת המפרץ \ פרופסור מאירה וייס
    Engendering the Gulf War: Israeli Nurses and the Discourse of Soldiering / Prof. Meira Weiss

מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל. הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

 המאמר מבוסס על מחקר רחב היקף שבו רואיינו אחיות, רופאים וסטודנטים בקשר לנסיונם במלחמת המפרץ. הראיונות התבססו על שאלות פתוחות ועסקו בדרך שבה חוו המרואיינים את המלחמה -- לפני שהתחילה, במהלכה, ולאחר סיומה. נוסף על כך, נערכו שורה של תצפיות משתתפות על עבודתן של אחיות באזורי סיכון גבוהים במשך המלחמה.

השלב הראשון – השקט שלפני הסערה

תקופת טרום המלחמה התאפיינה מבחינת האחיות בהתכוננות מבולבלת מעט. האחיות והרופאים קיבלו "תפקידי חירום" ולמעשה הכינו אותם להפעיל רשת קריאה על פי שתי רשומות – לפיגוע המוני, ולפיגוע של חומר לוחמה כימי. עד מהרה התמלא הוואקום של חוסר הידיעה באסוציאציות של מוות וסבל, ובהשוואה לתקופת השואה.

כך למשל מירי בת ה-44 , אחות ראשית במחלקות עור, אמרה את הדברים הבאים ממש לפני המלחמה: "בסוף כל יום עבודה אני הולכת ליד המקלחות שבנו על המדרכות בשביל נפגעי הגז, ונזכרת בסיפורים של אמי על השואה – איך כולם הופשטו על ידי הגרמנים ונרחצו במקלחות."

 נירה בת ה-32 מהמחלקה הגניקולוגית הוסיפה: "מה שהכי מפחיד אותי זה הנאום של מנהל בית החולים. אני זוכרת משפט אחד – "אתם תיתקלו באלפי נפגעים, אבל תטפלו ראשונים באלו שיש להם הכי הרבה סיכויים לשרוד. אלה שאין להם סיכוי צריכים לקבל עדיפות אחרונה, אפילו אם מדובר בילדים." הרעיון שאני אצטרך לקחת חלק בסלקציה כזאת – להחליט מי בעל סיכוי גבוה ומי לא – עושה לי סיוטי לילה".

מעבר לכך, ברור ונהיר הוא שהפחדים שבוטאו לא היו קשורים אך ורק לשואה ולפגיעה בקהילה ובחברה הישראלית, כי אם גם לפגיעותו של הגוף בדרך שבין הבית לבית החולים. בשלב הראשון דיברו האחיות על הפחד מהלילה, מהחושך ומהשאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות בניסוח זה או אחר: "אם תהיה אזעקה בערב, ואם היא תתפוס אותי בדרך הביתה, האם אגיע לחדר האטום בזמן?".

השלב השני – במהלך המלחמה

"במלחמה היינו החיילים של המדינה". זה היה המשפט הנפוץ ביותר בקרב האחיות שנתבקשו לסכם את נסיון המלחמה שלהן. האחיות הותירו את הבעליהן וילדיהן בבית ונסעו אל בית החולים שאליו זרמו הנפגעים. במהרה התמוססו פחדי השלב הראשון ובמקומם צפה ועלתה רטוריקה של חיילות, גאווה ומחויבות, תוך שימת דגש על ביטויים כמו "ציונות", "חזית" , "עריקים", "שירות צבאי" ועוד.

לשם המחשה, כאשר נתבקשה שלי בת ה-30, אחות בחדר המיון, לתאר את הלילה הראשון של המלחמה היא אמרה: "היינו ממש בריתוק לבית החולים. בלי אפשרות לצאת... הודיעו שאין יציאות הביתה. ממש דיבור צבאי. הרגשתי חשובה." דינה, נשואה ואם ל-3 ילדים אמרה : "מה אני אגיד לך. בית החולים הוא כמו בונקר. יש פה הרגשה חזקה מאוד של מחויבות, תחושה של פטריוטיות. אנחנו עושות את זה בשביל מדינת ישראל". פולה, בת 47 ואם ל-3 ילדים הוסיפה: "אני לא רוצה להישמע מליצית, אבל אני מרגישה שבית החולים הוא המקום שבו אני חייבת להיות במלחמה. זו החזית שלי. זאת הציונות... אם לא אבוא בגלל שהילדים בבית זקוקים לי, זה יהיה כאילו לנטוש עמדה."

מהראיונות עלה כי בזמן המלחמה נתפס בית החולים דרך עמדה כפולה – כבית שני וכחזית. בבית החולים הרגישו האחיות בטוחות יותר ובו בזמן הן גם "לחמו" ו"מילאו את חובתן למולדת". חלק מהאחיות אף דיברו על תחושת הייחודיות ושותפות הגורל בינן לבין חברותיהן לעבודה. "זה כמו טיול שנתי, להיות עם כולם כל הזמן..." אמרה ניבה בת ה-35. בהקשר הזה ניתן לומר כי הסולידריות בין האחיות הזכירה במעט את הסולידריות של היחידות הקרביות.

ראוי לזכור כי הקונפליקט שבין הבית לעבודה ובין הבית לחזית הוא קונפליקט מסורתי של מגדר. בעוד שהחיילים הגברים היו פטורים מהקונפליקט הזה, כאשר האחיות ניסו לנכס את התסריט הגברי הזה לעצמן, הן נתקלו בחוסר אמון. החברה הישראלית לא קיבלה אותן כחיילים במלחמת המפרץ. וכך, ה"קרב" אותו ניהלו האחיות היה נגד בעליהן והחברה הישראלית הגברית, לא פחות מאשר נגד הלוחמה הכימית.

השלב השלישי – חזרה לשגרה

סיומה של מלחמת המפרץ אכזבה רבים במישור הפוליטי המדיני והצבאי , בין היתר משום שסדאם חוסיין לא הודח מתפקידו. יתרה מזאת, בינואר 1992, חגג סדאם את יום השנה ל"אם כל המלחמות". האכזבה מתוצאות המלחמה השתקפה גם בדבריהן של האחיות, בשל היעדר ההערכה שחשו מסביבתן הקרובה והרחוקה.

 גילה, אחות גניקולוגית אמרה "כיצד אני מרגישה אחרי המלחמה? ריקה. מרוקנת. נשארתי לבדי. תחושת ניצול". נעמי, סגנית האחות הראשית הרחיקה לכת באומרה "מה שאני רוצה זה פשוט לסגור את הפרק הזה של חיי ולשכוח שהוא בכלל התרחש."

 לדידה של פרופ' וייס, מיתוס המלחמה של "גברים במדים ונשים בבית" הוא בבחינת פיקציה שמופצת על ידי גברים – ומכאן שניתן להשתמש במלחמת המפרץ כנקודת מבט ארכימדית ,שממנה ניתן לפרק את הסיפור ולקרוא אותו מחדש. דברי ימיה של מלחמת המפרץ מגלים לנו כי לא רק התפקידים התהפכו, שכן גם הסדר הסימבולי הכולל של החברה הישראלית התהפך – הגברים נשארו בבית והאחיות נטלו את הפיקוד האקטיבי (הגברי) של "נסיעה לחזית".

מדוע הנשים לא קיבלו את הקרדיט שלדעתן כה הגיע להן?

פרופ' מאירה וייס מעלה בחלקו האחרון של המאמר מספר השערות שנועדו לענות על השאלה מדוע תפקודן של הנשים במהלך המלחמה לא זיכה אותן בגישה להון הסימבולי-תרבותי המתלווה דרך קבע לשיח החיילי שאותו ניסתה הרטוריקה שלהן לנכס בזמן מלחמת המפרץ.

 ראשית, מציינת פרופ' וייס, כי שיח מעין זה של צייתנות ומילוי הוראות ודאי שאינו רחוק משיח חיילי, ואולם נדמה שהאחיות נותרו הטירוניות של חיל-הרפואה, לכודות בגטו מקצועי , בלי אפשרות לצאת ולהתקדם מתוכו. כמו כן, טוענת פרופ' וייס, ניתן לראות בשיח החיילות של אחיות מלחמץ המפרץ אמצעי פרגמטי שאומץ על מנת להצדיק – בעיני האחיות ובעיני בעליהן ומשפחתן – את היעדרותן מהבית בזמן המלחמה. מבחינה זאת, ניתן לראות באימוצו של השיח החיילי, מעין "אקט חתרני", במידה והוא חלק מניסיון לחתור תחת הקצאת התפקידים החברתיים שנוצרו על ידי הגברים ועבורם.

במילים אחרות, שיח החיילות אומץ על ידי אחיות מלחמת המפרץ כניסיון של משא ומתן על טיבו ומקומו של המגדר, וליתר דיוק, על שרירותיותה של הקצאת התפקידים החברתית. ואף על פי כן, בבחירתן בשיח החיילי, האחיות לא רק הצדיקו את מחויבותן המקצועית החדשה, אלא גם פתחו פתח לתביעות של יוקרה וסטטוס. כאשר לא זכה שיח החיילות של האחיות לתגובה ולהוקרה שהן ציפו מהחברה הישראלית, הן החלו לפקפק בעצם זכותה של החברה לשלוח אותן מבתיהן בעת מלחמה.

לבסוף, נקודת המבט האחרונה שבאמצעותה מציעה פרופ' וייס לבחון את חוסר הצלחתו של שיח החיילות של האחיות במלחמת המפרץ נשענת על מאמרו של ז'אן בודריאר שכותרתו "מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה" (La Guerre du Golfe n'a pas eu lieu). במאמרו טוען בודריאר שמלחמת המפרץ הייתה למעשה לאחת המלחמות הראשונות שהתרחשותן המוחשית ביותר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת – על אחת כמה וכמה ככל שמדובר במלחמה עבור ישראל – שחייליה לא השתתפו בה.

המסקנה המתבקשת היא אפוא שבעיני רבים בציבור הישראלי, מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה – ולכן גם האחיות לא היו "חיילות" באמת ואילו השיח "החיילי" שבו הן השתמשו היה רטורי גרידא – ממש כמו התרחשותה הרטורית של המלחמה – וזוהי בדיוק הסיבה לכך שהוא לא השתרש וסיים את חייו בקול ענות חלושה לאחר שהמלחמה הפכה לנחלת העבר.

לקריאת המאמר המלא באנגלית לחצו להגדלה:

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

הפחדים הנושנים של הלב


אני מבקשת  לכתוב על גיבור- העל של מסע הבחירות הצפוי.   
אתם מכירים אותו.  למעשה, הוא מככב בזירה כבר עכשיו.  אפילו התרגלתם  אליו.  אתם  מארחים אותו בצל קורתכם  ולא  מקשים על חייו.  
גיבור-העל של מסע הבחירות יהיה הפחד. וכאן, אני מבקשת לפרק את הפחד הזה, להראות  את השימושים החברתיים שלו. 
בפסגת הפחד וההפחדה הצפויים לנו,  נמצא הפחד מהאיסלם  ומאירן. כבר עתה הוא נמצא ברשת, בעיתונות הכתובה, בעיתונות המושמעת והנצפית ובטוקבקים. 

מאת פרופ' מאירה וייס



בתקשורת מופיעים ומצוטטים חדשות לבקרים מומחים לאיסלם ופרופסורים באוניברסיטאות שדבריהם רוויים אזהרות  והפחדות. אבל בדיקה דקדקנית מגלה שהמומחים אינם יודעים לפענח את המוסלמי (1), בדיוק כמונו.

אני אנסה לשכנע אתכם שכמו רוב הפחדים, גם הפחד מהאיסלם הוא הבנייה תרבותית וחברתית. הוא אינו ישות אובייקטיבית ואינו מבוסס על נתונים אובייקטיבים.  בואו נתבונן, ראשית,  בביטויים ובהנחות שעליהם מתבסס הפחד.


"האיסלם מתפשט כמו סרטן. בהתחלה נראה תא תמים, לא מזוהה, אבל אם לא הרגת אותו, את התא הבודד, די מהר הוא יביא איתו עוד בני משפחה ובעצמו יתרבה ויתרבה ויתרבה. ואז הוא יהיה מסוכן, ולא רק שיתרבה - הוא יתרבה על חשבון התאים הבריאים, הנורמלים, השפויים, ייכנס ויאכל את החומר הפנימי של התא, את הגרעין, את החומר הגנטי. בסוף תישאר רק הקליפה - שגם אותה הוא יהרוס".

"האיסלם יהרוס את העולם, יקלקל, הוא טרור וטרור הוא כאוס, הוא אי סדר, הוא היסטריה, הוא שברים, הוא משהו שאי אפשר לפענח, הוא הרוע בהתגלמותו, האיסלם הוא היפוכה של ציביליזציה."

"אי אפשר לדעת מנין יפרוץ, מתי יפרוץ, למה יפרוץ, והוא יהרוס כל גבול. כמו סרטן הוא הורס את גבולות הגוף. כך האיסלם - לא מכיר בשום גבול של לאום ומתרבה ומתרבה ומתרבה. תאיו קטלניים ויכחידו את התאים השלווים שצמחו קודם וחשבו שעתידם מובטח. והנה מגיעה לה סופה של תאים ממאירים, שמתרבים, שמתפרצים, שגולשים ואין להם גבולות".


איסלם על קלונים סרטניים דרך מיקרוסקופ 
 תודה מקרב לב לאורנה עקאד, שסייעה לי רבות באיתור הדימויים הויזואליים


רגע, רגע, אתם אומרים. אבל הם באמת מאיימים עלינו, המוסלמים, ו"הכי טבעי"  לפחד ממי שבאמת מאיים עלינו.
אחד השיעורים הראשונים שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו, הוא:  במקום שנראה לכם "הכי טבעי", בדיוק במקום הזה, שם תעצרו ותבדקו לאט לאט את התפרים שמרכיבים את התחושה "הטבעית" הזו.

רק רגע, אני מבקשת.  תבדקו. תבדקו. פחד ממה? על מה הוא מבוסס?   כאנתרופולוגית אני מבקשת לא רק להתריע נגד השימוש בטיעונים מסוימים, אני  מבקשת גם לבדוק את השימושים שנעשים בביטויים האלה.  נסו לקחת את הביטויים שבהם משמשים בתקשורת ובמסע הבחירות ולהבין את משמעותם, להבין גם מה הם אומרים עלינו.

כשמדמים את האחר לסרטן, למחלה שפוגעת במרקם הגופני שלנו, אנו מניחים שלגוף החברתי שלנו יש ישות אורגנית. אנו מניחים שהגוף החברתי, הציביליזציה, החברה הישראלית, כל אלה הם   אורגניזם, גוף פיזי, בעל איברי גוף וגבולות גוף. כן מניחים שהמוסלמים הם גוף זר, שתכונתו היחידה היא הנזק שהוא גורם, הרצחנות שבו. לסרטן אין ברירה, אלא להתנהג כסרטן. לג'וקים מסוממים אין ברירה אלא לנהוג כג'וקים מסוממים (זוכרים מי כינה כך את הערבים?). לגופים הזרים האלה אין תודעה. הם טיל מונחה שנועד להרוג אותנו. לחסל את כולנו.

אין לי אשליות. אין לי כל  משיכה לפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הדתי--ויהא זה האיסלמי, הנוצרי או היהודי— זר  גם לי. ברור לי גם שהפונדמנטליזם המוסלמי יגרום לשינוי. התפשטות האיסלם תהפוך את אירופה לחומה יותר, לשונה -   אבל ברור לי שהאיסלם  לא יהרוס את העולם. הוא יהרוס את העולם המוכר לנו.  

האיסלם, גם אם יתפשט, והוא יתפשט, לא יסכן את האנושות יותר משסיכן אותה מנהיג נוצרי אחד, ביבשת נוצרית, שאמר לארכיבישוף של גרמניה שהוא ממשיך את מה שהכנסייה התחילה בו. הנוצרי הזה, הוא שבנה כלים שנועדו להכחיד מיליוני ילדים ונשים. למרות זאת, אנחנו, שרידי המיליונים האלה, עדיין מרגישים קרבה לעולם הנוצרי יותר מאשר לעולם המוסלמי – אותו אנו מדירים , לא לומדים את שפתו, את אמונתו ולא מתקרבים לבניו.

לצערי, אם ישראל תיהרס, יהיה זה בשל הפונדמנטליזם הדתי-יהודי ובשל הפיצולים הפנימיים בינינו. בהקשר זה ראו את מאמרו המבריק של קובי ניב.(3)

מרי דגלס (4), אנתרופולוגית בריטית בכירה, דנה בגוף החברתי והגוף הפיזי, ("שני הגופים" ). מדיונה זה נוכל  להסיק על יעילותו של השימוש במטאפורות מתחום הגוף הפיזי (סרטן בגוף האומה, סכין בלב), כדי להדגיש את גבולות הגוף החברתי.


ההפחדה לא תעצור באירן


ההפחדות  של ביבי, ברק וחבר מרעיהם בנויות על התימה הזו. אם אתם רוצים להפחיד באיום חיצוני שמסכן  את המדינה, השתמשו במטאפורות מהגוף הפיזי. מתודת הפחדה זו תגרום לתחושת סולידריות מזויפת בין המאוימים, ותאשרר מצב כלכלי וחברתי קיים. שהרי, אי אפשר ליצור שום שינוי חברתי כשהרוצח הטרוריסט מאיים להרגך.

אבל ההפחדה, חברים וחברות, אינה עוצרת באירן. היא נעה  במדרון חלקלק,  שבמהלכה מגיעים לנשים, להומואים (5)  ,    לשמאלנים, לעובדים זרים, שחורים, סודנים (6). לכל "האחרים" הללו   יש פוטנציאל לגרום "זיהום", "הדבקה" ומחלות. כולם יכולים להיתפס כחריגים וסוטים, שמסכנים את הגוף התמים.

ולסיום. מכיוון שהמוסלמים מואשמים גם כמי שמפיץ ואחראי על הטרור בעולם,  הביטוי האחרון שבו אסיים את המאמר הנוכחי  הוא "טרור". בדרך כלל משתמשים בהפרדה שבין "טרור", שאינו לגיטימי ושכולל הפעלת אלימות  שלא במסגרת המדינה, ובין "מלחמה"— שכוללת הפעלת אלימות לגיטימית במסגרת המדינה.

אינני מקבלת את ההבחנה הזו. לדעתי "המדינה", באופן כללי,  היא אחד הטרוריסטים הגדולים - וארה"ב וישראל אינן יוצאות דופן מהקביעה הזו.  ולמרות שאני חולקת  על נועם חומסקי – על חלק ממשנתו הפוליטית, אני מקבלת  גם מקבלת את הציטוט הבא שלו.

"Everyone's worried about stopping terrorism. Well, there's really an easy way: Stop participating in it."

~ Noam Chomsky



=========================

1. ראו למשל את, LOIC WACQUANT ,  וניתוחיו את התפרעויות המוסלמים בפריז באמצע העשור הקודם במונחים של מעמד ולא השתייכות דתית, ניתוח שתוקפו מתערער יותר ויותר ככל שנוקפים הימים. .ראו למשל את המאמר של WACQUANT שמשווה בין הפרברים הצרפתיים לגטאות של האפרו-אמריקאיים בארצות הברית .
3. קובי ניב , "הפג תוקפנו?"
4. מרי דגלס, טוהר וסכנה, ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, רסלינג, פרקים  7  ו- 8.
5. [1]  למשל: אלי ישי, שר בממשלת ישראל, שגורס שהומואים  ולסביות הם אנשים חולים. אין צורך להזכיר את אנסטסיה מיכאלי חברה בכנסת ישראל.
[1]  למשל,  לשיטתה של  ח"כ מירי רגב הסודנים"הם סרטן"






יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

השמן והרזה - שינוי זהות בקרב מנותחי קיצור קיבה

תקציר המאמר השמן והרזה: טקסי הגדרה אישיים של שינוי זהות אצל שמנים שרזו לאחר ניתוח לקיצור הקיבה - תקציר מאמרם של פרופסור מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ

From Fat to Thin: Informal Ritual of Identity Change / Professor Meira Weiss, Professor Nisan Rubin and Mrs. Carmela Shmilovitz.

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש  לשינויים אופי סמוי  (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים,  פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו  לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה
המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי  יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה")  תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני  השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג  (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).

המאמר מבוסס על עבודת מ.א. של כרמלה שמילוביץ, שנערכה בהנחיית רובין ווייס. לצורך המחקר קיימה שמילוביץ ראיונות מובנים-למחצה עם 36 אנשים שעברו ניתוח לקיצור הקיבה בין ספטמבר 1983 למאי 1985. הראיונות התקיימו במשך כשנה וחצי והסתיימו בינואר 1987. מרבית הראיונות התקיימו בבתי הנבדקים.

המחקר נערך על אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, ולא על מי שהשילו קילוגרמים רבים ממשקל גופם ללא התערבות כירורגית. האחרונים חווים תהליך מתמשך וארוך טווח ולא שינוי דרסטי שנזקק לטקס מעבר. 

המחברים מציינים שלטקסי המעבר היה תפקיד כפול עבור חברי הקבוצה המנותחת: לפני הניתוח הם היוו כלי לטיפול בחרדות, ואחרי הניתוח – הם היו אמצעי שדרכו הכריזו המנותחים על זהותם החדשה לעיני כל.

לפני הניתוח: בין ניתוק לפרידה
לפני הניתוח עברו הנחקרים תהליכים שעיקרם טמון בניתוק ממצבם הקודם בו סבלו מהשמנה חריגה, והכנה לקראת העתיד לבוא. חלק מהמטופלים הרבו לצלם את עצמם ולאגור תצלומי "לפני" וזאת, לשם השוואה עם הצילומים שאותם הם התכוונו לעשות  אחרי הניתוח. במקביל, היו שניצלו את התקופה לפני הניתוח לעריכת חשבון נפש מעמיק ואישי לקראת השינוי העתידי. הציפייה  לניתוח יצרה בקרבם תחושה של חרדה המהולה בתקווה – רצון עז לסגור פרק אחד ולפתוח דף חדש ונקי לחלוטין – הנובע בין היתר מהסטיגמות השליליות שייחסה להם החברה לאורך השנים , בשל משקל גופם.

החרדה מהניתוח התבטאה בהכנת מכתבי פרידה וצוואות. כך למשל, גרציה בת -25, סיפרה כי הכינה מכתבים אותם מסרה לחברתה וביקשה "להעביר  אותם לאנשים מסוימים אם יקרה לי משהו".  "כאשר קראתי אותם לאחר הניתוח, ראיתי שהיה שם חשבון נפש שלי ושל הסביבה" הוסיפה גרציה. החרדה התבטאה גם במנהג לערוך "סעודה אחרונה" שלה ניתן לשוות גם מימד  דתי, כשנזכרים בסעודה האחרונה של ישו עם שליחיו, בידיעה שמיד אחרי הארוחה  יוסגר לרומאים ויידון למיתה.

לאחר הניתוח הופכים הבגדים הישנים והתמונות הישנות לסמל
מממצאי המחקר עולה כי הבגדים מלפני הניתוח היו מושא ההתייחסות הראשון  של המנותחים מיד אחרי שיצאו  מבית החולים ומהשלב הלימינאלי . חלקם שרפו את מלאי הבגדים הישנים כמהלך סמלי להמחשת הניתוק והמעבר בין הזהויות. אך היו שהעדיפו לשמור את הבגדים הישנים כדי להזכיר לעצמם ולחברה את התהליך שהצליחו לעבור.

הדואליות שתוארה להלן חזרה על עצמה גם ביחס לתמונות הישנות של המנותחים אשר צולמו במהלך חייהם לפני הניתוח. בעוד שחלק מהם שרפו את התמונות כדי להשלים את תהליך הניתוק וההתחלה מחדש, שמרו אחרים על התמונות למזכרת, למען עצמם והחברה.

השלב השלישי – בין אשרור עצמי לאשרור חברתי
בשלב זה המנותחים מגיעים לשלב המיזוג שבו הם מתאוששים מהניתוח ומציגים לראווה את תוצריו. כאן ניתן להצביע על דפוסי התנהגות שנעים על הסקאלה שבין האשרור האישי-העצמי לאשרור החברתי-הקבוצתי.

כחלק בלתי נפרד מתהליך האשרור עצמי לאחר הניתוח, נוהגים המנותחים לפקוד חנויות בגדים רבות. חלקם עושים זאת למטרה פרקטית – לרכוש בגדים שיתאימו למשקלם החדש, אך במקביל, יש שעושים זאת על מנת להעניק חותם סופי לשינוי שעברו. אם בעבר, נגזר על רבים מהם לקנות אך ורק בחנויות מיוחדות שמכרו "בגדים לשמנים", הרי שאחרי הניתוח הם מרגישים ש"עכשיו אני מתלבשת נורמלי" (ירדנה בת ה-31). המעבר שבין "הלא-נורמלי" ל"נורמלי" מתמצת איפוא את השינוי שעברו המנותחים.

לטענת המחברים, אין זה מקרי שהבגד זוכה למקום כה מרכזי  בעיצובה המחודש של הזהות. בעוד שבעבר שימש הבגד להצנעתם וטשטושם של קווי הגוף, היום הוא משמש להבלטתם.  מנותחים דיווחו על רכישת הרבה יותר בגדים מבעבר, בילוי  יותר זמן בחנויות הבגדים,  ומדידת הבגדים  תוך כדי התבוננות בראי , שהופך למשתנה נוסף בתהליך האשרור העצמי. אם לפני הניתוח, מנותחים רבים לא רצו להסתכל על עצמם בראי, הרי שאחרי הניתוח הם ששו להסתכל בראי ולהיווכח פעם אחר פעם כי שינוי הזהות בו הם כה חפצו , קרם עור וגידים.

וכאן מגיעים לשלב האחרון בתהליך המיזוג,  ולמעבר בין האשרור האישי לחברתי. ההכרה שמקבל המשתתף מהחברה הסובבת אותו,  היא המטרה החשובה ביותר בטקס המעבר. משתתפי המחקר התלהבו לספר על התגובות הראשוניות שקיבלו אחרי הניתוח מאנשים שלא ראו אותם זמן רב והתייחסו אליהם כאל אדם חדש, שאותו הם לא זיהו על סמך זיכרון מהעבר. 

חנה (הפחיתה כ-90 קילוגרמים ממשקל גופה) אומרת: "כשאנשים לא מרגישים (שעשיתי ניתוח) זו הרגשה טובה, סימן שהצלחתי, שלא עשיתי לחינם את הניתוח." מנותחים רבים שמחו לספר גם על התגובות מהצוות הרפואי שראה אותם ממש ברגעים האחרונים לפני הכניסה לניתוח ("בשיא גודלם") ומאוחר יותר, בשלב ההתאוששות והמעקב התקופתי.  התלהבותו של הצוות בשבועות ובחודשים שאחרי הניתוח מעניק משנה תוקף לתהליך כולו.

מעבר לתגובות המתקבלות ממי שהכירו את המנותחים לפני הניתוח, חלק מהנה לא פחות נעוץ בתגובות של מי שלא הכירו את המנותחים בטרם בוצע הניתוח, אך צופים בתמונות ה"לפני" ונלהבים מהשינוי העצום שחל בעקבות הניתוח. ירדנה סיכמה זאת כך:  "... אני מראה תמונות, אני רוצה שיידעו שלא תמיד הייתי כזו, שהייתי שמנה. אני מביאה זאת לידיעת כולם, כדי שידעו שהייתה כאן הצלחה וזה חיים אחרים לגמרי, אני בן אדם אחר!"

מן הממצאים עולה שהמבנה של טקסי מעבר פרטיים מקביל במידה רבה למבנה של טקסי מעבר ציבוריים שהוזכרו  בראשית התקציר הזה. בסיום המאמר ממליצים המחברים לבחון בעתיד ולהשוות בין תהליך השינוי שמתרחש אחרי ניתוח לקיצור קיבה, לבין תהליכי שינוי זהות אחרים,  כמו המרת דת או שינוי מין, שגם עבורם לא מוצעים טקסים ציבוריים.


יום שני, 10 בספטמבר 2012

"הגוף הנבחר עובר כחוט השני בדברי ימיה של מדינת ישראל"


אתמול התראיינתי לתחנת הרדיו "מהות החיים" לגבי ספרי "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אשר ראה אור בהוצאת "Princeton University Press"

מאת פרופ' מאירה וייס

בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על הגוף כישות ביולוגית. אבל האנתרופולוגיה של הגוף טוענת שהגוף הוא תוצר תרבותי.  האופן שבו אנו בוחנים את הגוף שלנו, האופן שבו הרופאים מעניקים לנו את האבחון הרפואי בבית החולים, ואפילו האופן בו מחולק תקציב הבריאות שלנו  - כל אלה הם תלויי תרבות.

לשם המחשה, מדינת ישראל היא מדינה שמקדשת את העליונות הדמוגרפית היהודית, ומכאן שהיא גם מיייחסת חשיבות גדולה לנושא הפריון שזוכה לעדיפות על פני צרכים רפואיים אחרים. במילים אחרות, בעוד במדינות אחרות, חלק ניכר מתקציב הבריאות מוקצה למשל לטובת טיפול בבעיות זקנה או הסרטן, הרי שבמחוזותינו זוכה הטיפול בבעיות הפריון בחלק רציני של התקציב. העדפה שנראית לנו טבעית ומובנת. 



  


בספרי "הגוף הנבחר:הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אני טוענת כי ניתן למצוא מוטיב חוזר ונשנה, שעובר כחוט השני בחברה הישראלית החל  מתקופת היישוב שקדמה להקמת המדינה – ועד ימינו אנו. זהו המוטיב של "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" הוא הגוף היהודי, האשכנזי, הגברי, במרבית המקרים גם ההטרוסקסואלי –ו--השלם והמושלם מבחינה גופנית.  מאז ומתמיד, החברה הישראלית היהודית האדירה את "הגוף הנבחר", והדירה את "הגוף האחר",  שמגלם בתוכו את מי שאינו יהודי, (פלסטינים, עובדים זרים) , את מי שגופו אינו לבן, אינו אשכנזי, אינו הטרוסקסואלי,  וכמובן מי שאינו שלם ומושלם מבחינה גופנית – אלו הם הזקנים, החולים. הנכים. 


למרבה הצער,  גם בימים שבהם הספורטאים הפראלימפיים הנפלאים שלנו חוזרים מלונדון עם שלל מדליות המעטרות את צווארם, ממשיך המרחב הציבורי שלנו לא להיות מותאם ונגיש לנכים די הצורך. על אף שחל שיפור מסוים בשנים האחרונות, הרי שגם כיום נותרת לדאבוני מדינת ישראל הרחק מאחור ביחס למדינות אחרות במערב. 

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

סיפורי גוף

 Narratives of Embodiment: The discursive formulation of multiple bodies / Prof. Meira Weiss
הגוף אינו מהות שניתנת להבנה רק במונחים פיזיקאליים, כימיים, או רפואיים. כאנתרופולוגית של הגוף והרפואה, גם מאירה וייס מצאה במחקריה שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי. במאמר הנוכחי היא  מראה כיצד הגוף מתכתב בעת ובעונה אחת עם שורה של נרטיבים מקבילים או שונים שעלולים  להתנגש זה עם זה במצב נתון. מטרתו של המחקר אותו ערכה פרופ' וייס במשך כעשור והתפרסם  בכתב העת "Semiotica", הייתה לבחון את האופן בו מגוון  התסריטים הללו ביחס לגוף, יכולים  לדור בכפיפה אחת גם אם הם לא עקביים , שונים,   ואפילו סותרים.  

מאת פרופ' מאירה וייס

הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים
המחקר התבסס בעיקר על קבוצות של סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב. המשיבים נתבקשו לדמיין ולתאר באופן מילולי  ולצייר את גופם שלהם במצבים הבאים: הגוף הבריא, הגוף הפנימי, הגוף החולה (במחלות שיפורטו בהמשך) והגוף במלחמה (יוסבר בהמשך). ההוראות שקיבלו המשיבים היו ברורות – להגיב באופן חופשי ואסוציאטיבי , בלי פרשנות.

במאמר הנוכחי  הוצגו בקיצור רק ההתייחסויות לגוף הפנימי, הגוף החולה והגוף במלחמה. (לגבי 'הגוף הרגיל' אנא פנו   למאמרים אחרים ולספרה "הגוף הנבחר"). את התשובות שהשיבו הסטודנטים  והסטודנטיות בבואם לתאר את גופם הפנימי ניתן לחלק לשלוש קטגוריות מרכזיות: הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים. התיאור הביולוגי נע סביב דימוי הגוף שהופיע בשיעורי הביולוגיה בתיכון – תיאור של האיברים הפנימיים (הריאות, הלב הכבד וכיוצא באלה). התיאור הרגשי בא לידי ביטוי בציטוטים כמו "כאשר נתבקשתי לתאר את גופי, ראיתי לנגד עיני את רגשותיי מתרכזים בקיבתי" או  "לגוף יש את הרגשות הפנימיים שלו, הם יוצאים מהלב, המוח והמצפון. הרגשות עטופים, כאילו היו איברים."

הקטגוריה השלישית, הגוף ממבט מבפנים, התבררה בדיעבד גם כקטגוריה הפופולארית ביותר שאליה התייחסו המשיבות והמשיבים באומרם בין היתר כי "ניסיתי לדמיין כיצד ייראה חלקיק המטייל בתוכי... שקט, כחול, נוזל, תת-מימי כמעט." משיב אחר אמר כי "זה כמו לשחות בפלסמה, תחושה של ריחוק, אני קטן ואילו הגוף שלי הוא עצום - ללא קווי מתאר ברורים, הוא מקיף אותך..." ניתן לראות כי קווי המתאר והגבולות הפיזיים שמגדירים את הגוף הביולוגי, מאבדים מחשיבותם ונעלמים במהלך התיאור של הגוף הרגשי והגוף הפנימי (The Inner Body).

הגוף החולה – איידס, סרטן ומחלות הלב
החשיבות המיוחסת לקיומם  (או העדרם)  של קווי מתאר וגבולות גוף מוגדרים,  קיבלה משנה תוקף עת נתבקשו המשיבים לדמיין את גופם כגוף  החולה בסרטן,    איידס,  או מחלות לב.

המשיבים והמשיבות העלו שימוש תדיר וחוזר בשתי מטאפורות  משלימות שמאפיינות את מחלת הסרטן ונגיף האיידס: שינוי הצורה (Transformation) וזיהום (Pollution), שתי מטאפורות שטמנו בחובן מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות  בנוגע למצבם של החולים ולסיכויי החלמתם. זהר, למשל, סטודנטית בת 25  אמרה כי "הסרטן אוכל את גופך, אני מדמיינת אותו כמו "פאקמן" שאוכל את כל מה שנקרה בדרכו, יש לו פה פתוח עם שיניים והוא אוכל הכל. הגוף כולו מתפרק." יוני, סטודנט בן 27 הוסיף "אני מדמיין את הסרטן כמשהו דביק, דוחה, כמו תמנון שנדבק ולא מרפה."  התפיסה לפיה מחלת הסרטן היא אקטיבית בעוד החולה עצמו הוא הקורבן הפסיבי עברה כחוט השני בתיאורם של המשיבות והמשיבים.

בבואם לתאר את האיידס , תפסו אותה הסטודנטים כמחלה כלל-מערכתית , שאינה נובעת ממרכז או מוקד פנימי, והורסת כל חלקה טובה. רוז בת ה-24 תיארה את נגיף האיידס באומרה "לאיידס אין מרכז,  ..אם אדם מקבל איידס הרי שכל גופו  חולה ולא רק איבר אחד." "איידס הוא חלק מאיתנו, אני לא יכולה לראות כיצד ניתן להסיר איידס כאילו מדובר  בגידול נקודתי. נגיף האיידס נמצא במחזור הדם ומזהם אותו בשיטתיות" הוסיפה יעל בת ה-23. 

שתי המטאפורות דנן הינן מקבילות סימבוליות אשר משלימות זו את זו. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף משום שהם מתרבים ומביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

גם לדימוי הגוף בקשר למחלות לב התבקשו המשיבות והמשיבים להתייחס.  וכאן, למרות ששיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון של מחלות לב  דומים לאלו  של מחלות הסרטן, מחלות הלב תוארו כפגם טכני או מכני בתוך גוף האדם . מחלות לב, כולל התקפי לב, תוארו כתקלות מכאניות מצערות שלרוב אינן נגרמות באשמתו של החולה. מיכל, אחת המשיבות טענה כי "כשמדובר בליבך, מדובר באיבר ספציפי הדורש תיקון, לא בזיהום המשנה לחלוטין את גופך. מחלות לב אינן מערערות את הגבולות הקיימים כמו הסרטן והאיידס..."

זאת ועוד, לדידה של פרופ' וייס, ניתן לייצר הקבלה בין המטאפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לבין שתי תפיסות שונות לגבי  הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", קרי, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי העקרונות של פס ייצור ושליטה ריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידם וקידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, שהציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות. זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי הסטודנטים שהמחישו את מחלות הלב בציור של קו ייצור שהושבת או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד.
מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף המסורטן או חולה האיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה נגועים,  ולא  מכונה בעלת  חלקי חילוף.

הגוף במלחמת המפרץ הראשונה
בשלהי שנת 1990 ובראשית 1991 הכותרות בישראל דיווחו על מצב חירום נוכח מלחמה במפרץ הפרסי. החרדה והאימה בתקופה שקדמה למלחמה היתה קשה. במלחמות ישראל הקודמות היתה הפרדה די יעילה בין חזית לעורף, כשבחזית לחמו גברים ובעורף המוגן יחסית, נשארו נשים וילדים. מלחמת המפרץ פרצה את הדפוס המוכר הזה גם בסכנה של הנשק הכימי והביולוגי שהוצגה על ידי נציגי הממסד הישראלי כאיום ממשי על העורף.  שבועות לפני תאריך הפלישה האמריקנית לעירק האוכלוסייה התבקשה להצטייד במסכות מגן, להכין חדרים אטומים, להגיע להדרכות ציבוריות שפירטו כיצד לנהוג בעת אזעקה והזמינו את הקהל לצפות בסרטונים שהדגימו את הזוועה הכרוכה בפגיעות מנשק כימי וביולוגי,  ועוד ועוד. בעת ההיא המשיך המחקר שערכה פרופ' וייס להתנהל כסדרו אך הדימויים שהועלו על ידי המשיבים אופיינו בקו דומיננטי חדש ואחר – זה של הגוף במלחמה.

מעט לפני המלחמה, בזמן התרחשותה, וחודש אחרי סיומה, עת נתבקשו המשיבים לתאר את גופם, מרביתם תיארו גוף ללא איברים פנימיים וללא פנים של ממש (או לחילופין פנים המכוסות במסכות אב"כ), קווי מתאר פרוצים ועוד. מעבר לכך, הגוף מוסגר מעת לעת באמצעות קווי המתאר של החדרים האטומים בהם שהו אזרחים רבים בזמן ההפצצות מעירק. תיאורים בעלי מאפיינים דומים התבטאו על ידי סטודנטים   יהודים וערביים.  במילים אחרות, מדובר היה בתחושה כללית שלא הושפעה מחלוקות תרבותיות וחברתיות רגילות , כמו שיוך לאומי.    

מירי, סטודנטית בת 24, היטיבה לתאר את הדברים באומרה "אני רואה גוף שנראה כמעט נורמלי, רק עם מסכת אב"כ שמכסה את הפנים. הנה החדר האטום, אני רואה גוף אטום בחדר אטום. אני חושבת על כל הקהילה, לא על גוף ספציפי זה או אחר... כולנו באותו המצב ואנו ממתינים להוראת ההרגעה מדובר צה"ל."

התיאור הקולקטיבי אותו מסרה מירי מאפשר לנו לייצר אנלוגיה בין התיאור של הגוף במלחמה לבין תיאור הגוף החולה. בשני המקרים מדובר בגוף שעובר שינוי שנגרם על ידי כוחות גדולים ומשמעותיים יותר. עם זאת, בעוד הגוף החולה הוא הגוף הפנימי, הרי שהגוף במלחמה נראה ונבחן מבחוץ. מדובר אפוא במידה רבה בבבואות הפוכות.

לסיכום, ניתן  לראות כי מגוון המודלים של הגוף שמוצגים במאמרה של פרופ' וייס אכן יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת אצל אותם האנשים, אשר הופכים הלכה למעשה לקוראים המיומנים  של גופם. כל אדם בוחר את המודל שמתאים לו ברגע נתון,  מתוך מספר רב של פרספקטיבות קולקטיביות-תרבותיות שהובנו על ידי החברה והתרבות.

מסקנה זו של פרופ' וייס מאתגרת ואף מפריכה את  הטענה הבסיסית של מרי דוגלס  בספריה המאוחרים,  ובמאמרה שנכתב יחד עם קלבץ  (-1990)  על תיאוריה תרבותית של הדבקה (באיידס) וקבלת סיכונים. לטענתם, כל אדם מחזיק בהשקפה לגבי גופו (כמו: ניתן לתת אמון בגוף,  העור שלנו מגן על פנים גופנו מפני סיכוני הסביבה, או,  הגוף מחורר ופעור לחדירת גורמים המסכנים את קיומנו, וכו'),  הנובעת משיוכו  או מיקומו התרבותי.  אנשי שוליים המודרים תרבותית ייטו לאמץ את גישת הגוף המחורר בעוד המרכז התרבותי יאמץ השקפה הנותנת יותר אמון בגוף.  גם וייס טוענת שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי, אך לא מקבלת את הדטרמיניזם התרבותי עליו מרמזים דוגלס וקלבץ. וייס מראה שהתנודות בתפיסת הגוף  משתנות כתוצאה משינוי במצבים הקיומיים שעימם הוא או היא מתמודדים,  ולא כתוצאה משינוי במיקומו התרבותי של היחיד. 

ראוי לציין כי על אף העובדה שחלק מהקטגוריות שהוצגו במאמר זה נבעו מהקלסיפיקציה שאותה הציעה פרופ' וייס למשיבים, הם לא קיבלו אותה כמובנת מאליה. במילים אחרות, סטודנטיות וסטודנטים רבים שינו ו"פירקו" את הקטגוריות הראשיות שהוצעו להם לתתי-קטגוריות. לשם המחשה, קטגוריית הגוף הפנימי שהוצעה על ידי פרופ' וייס פורקה על ידי המשיבים עצמם לשלוש תת-קטגוריות שהוזכרו לעיל – הקטגוריה הביולוגית-הרגשית וקטגוריית המבט מפנים.

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

על קשר השתיקה

אני יודעת. בחדשות הכותרות מספרות על מלחמה צפויה מול אירן, על עליית מחירי הלחם, על המצרים שמאיימים על הגבול הדרומי , והלב דואג. אבל כל זה אינו מצדיק את קשר השתיקה שאליו אני מבקשת להפנות אותכם.

מאת פרופסור מאירה וייס

אני מתייחסת לקשר השתיקה מסביב לכתבה ששודרה בתוכניתה של אושרת קוטלר (ערוץ 10) על ההתעללות הנוראה בעולי תימן במחנה "חאשד" לפני 63 שנים.

הכתבה מתארת את מחנה חאשד, שנוסד בעדן עבור יהודי תימן שהגיעו ברגל, על טפם ותכשיטיהם, עברו כ-100 ק"מ, והגיעו למחנה. כבר בדרך רבים מהם איבדו יקירים, והגיעו למחנה פצועים, חולים, כשעל גבם שקים של עצמות מוכנים לקבורה.

בהגיעם למחנה, נתקלו בזוועה נוספת שעליה מספרת הכתבה. ההתעללות שחוו העולים באותו מחנה התבטאה בדחיסת אלפי אנשים למקום המסוגל להכיל 500, במחסור במים והתייבשות במדבר לוהט, במחסור בטיפול רפואי וסיעודי, באימהות צעירות שנאלצו ללדת על החול כשרבות מהן מתו מיד אחר כך ובגופות מונחות על הקרקע ששמשו כמצע לדריכה. מתי שמענו תיאור מזוויע מזה?

נכון, זה קרה לפני שנים, הג'וינט, הוא זה שארגן את המחנה ודווקא ישראל, בדמותו של דוד בן גוריון, מתגלה כמלאך המושיע. לצערי, מלאך זה, הופך עצמו למתעלל קשה באותם עולים בדיוק. העולים הגיעו היישר משם לישראל וכבר בשדה התעופה, רבים מהם הופרדו מילדיהם.


השוני בין התפיסה של ארגון הג'וינט את העולים התימנים ובין השלטונות הישראלים כמה שנים מאוחר יותר, אינו גדול.. אני ידעתי את העובדות מזמן וניסיתי שלא לשתוק. אני מאמינה שגם הסטודנטים שלי ידעו את העובדות. כל מי שהתעניין, ואפילו מעט, יכול היה לדעת את העובדות מקריאה, או מנוכחות בדיונים של ועדת החקירה האחרונה בעניין ילדי תימן הנעלמים, שבה עלתה גם סוגיית ההתעללות בחאשד עדן.


כתבתי רבות על הפרשה, וניסיתי להסביר אותה במונחים סוציולוגים אנתרופולוגים, אבל, כאמור, אני מאד מוטרדת עכשיו מהשתיקה לגבי הכתבה בעיתונות וברשתות האינטרנט.

השתיקה מהווה המשך ישיר של ההתעללות והזוועה. איך ייתכן? אני לא רוצה להעמיד לדין אף אחד. אני רוצה את חשיפת האמת וההכרה בקורבנות. מישהו דיבר על הקורבנות במונחים של טראומה או פוסט טראומה? מישהו התייחס אליהם במונחים טיפוליים? מישהו הנציח את שמות הנספים בדרך לישראל או במחנה? לצערי, התשובות הן שליליות.

לצפייה בכתבה במלואה:


יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

איפה היית כשרצחו את ניר כץ?

במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"? 

מאת :פרופסור מאירה וייס

בדומה לשאלה  'איפה היית כששמעת על רצח קנדי', אירוע מכונן בתרבות האמריקאית, כך גם אני במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"?


***
מוצאי שבת, ה- 1 באוגוסט.  אנחנו  נמצאים בגורגיה, על הרי הקווקז הגבוהים,  מנותקים מהעולם כשרק הרשתות הסלולריות פועלות. לפתע, ב- 1 בלילה אני מקבלת הודעת SMS משי בני: "אל תדאגו. אני בסדר".  כך נודע לי על הרצח בבר נוער.

***

כמה חודשים אח"כ, מחכה לי הודעה אישית בפייסבוק. "שמי איילה כץ . הייתי סטודנטית שלך.  הספר שלך -  'אהבה התלויה בדבר', השפיע עלי מאד...". ואז, בשורה האחרונה הוסיפה, "אני אימו של ניר כץ שנרצח בבר נוער. ...מאז אני מכהנת כיו"ר תהל"ה (ארגון הורי ילדים הומואים ולסביות )".
ניר כץ ז"ל

כך הצטרפתי לתהל"ה.  במצעד הגאווה באותה שנה כבר צעדתי  עם שלט, לצידה של אילה.

***

עברו 3 שנים ועדיין קשה להכיל  את הפשע הנורא הזה, שגרם לקטיעת פתיל חייהם של ניר וליז, שני צעירים שהיו על סף ראשית  החיים הבוגרים. פשע שגרם למספר צעירים, כמעט ילדים, לאבד אברים ולהיפצע בגופם ובנפשם.

פשעי שנאה נגד מיעוטים קשים להכלה, במיוחד כשמעורבים בהם ילדים. אפילו אני, שחוקרת  את הרוע, ההתעללות, ה- Mobbing והבריונות, מזועזעת ומופתעת כל פעם מחדש.

***

היום לבי ונפשי עם אילה, שמתאבלת כל שנה גם על נפילת אביו של ניר באסון צאלים, ועם אימה של ליז.  הלוואי שהייתי יכולה לקוות שלא נחווה פשעים דומים בעתיד. אני מברכת על הקמתו של המרכז ע"ש ניר כץ, שאמור למפות לדווח ולחקור את פשעי השנאה , כשביומיים האחרונים  התנהל הכנס הראשון שהשיק את המרכז.

"לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו. הבנתי שיש פה הרבה מה לעשות. הקהילה היא חלק מהחברה הישראלית ויכולה לעשות למען עצמה ולמען החברה. יש להכיר בערך האדם באשר הוא אדם. זה הכוח פה". 

כך אמרה שלשום אילה כץ, אמו של ניר ז"ל, בכנס לציון שלוש שנים לפיגוע בבר נוער בתל אביב.

יום שלישי, 24 ביולי 2012

בין עיקר לטפל – הכתבה על המכון לרפואה משפטית (ערוץ 10)

בשבת האחרונה צפיתי בכתבת התחקיר-תדמית על המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ששודרה במסגרת "המגזין" עם אושרת קוטלר בערוץ 10.

מאת: פרופסור מאירה וייס

לדאבוני, העיתונאים שהופקדו על ביצוע התחקיר, העדיפו לעסוק בפרשה של שמירת האיברים, במקום להתייחס בהרחבה לשאלה החשובה והמשמעותית יותר – האם המכון לרפואה משפטית אכן מבצע כראוי וכנדרש את המשימות המקצועיות המוטלות עליו – בירור סיבות מותם של מנוחים וזיהוי נעדרים (ראו קטעים מתוך ספרי  "טביעות האצבע של הקולקטיב",  על המכון לרפואה משפטית באבו  כביר).

במקום ללמוד על פרופ' יהודה היס, למדנו מהכתבה על החברה הישראלית; הדבר העיקרי שיכולנו ללמוד מהאופן בו הופקה ונערכה הכתבה, היה השינוי שעבר על החברה הישראלית במהלך ארבעת העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות: אם בעבר הטענות כלפי "נתיחות  המתים" והמכון  הפתולוגי  יוחסו באופן כמעט בלעדי לאוכלוסיה החרדית, הרי שהכתבה ממחישה כי כיום הפכה הדאגה לטיפות הדם שלא נקברות, לשמירה על דגימות של רקמות או איברים – גם לנחלתם של חילונים. שינוי הגישה מצביע אפוא על תהליך "התחרדות"הולך וגובר של החברה הישראלית.

במוקד הכתבה עמדה כאמור פרשת שמירת האברים, שעוררה הד ציבורי בחודשים האחרונים, לאחר שפורסם כי ליבו של הבדרן המנוח דודו טופז נשמר במכון אחרי מותו. השאלות אותן הציב עמנואל רוזן לאיש החזק ביותר במכון לרפואה משפטית, פרופ' היס, לא נגעו בסוגיות המהותיות וחטאו במידה רבה לייעודם המקורי. חשוב לזכור שהשאלות של רוזן משקפות במידה רבה את ההעדפות של קהל הצופים בחברה הישראלית – חברה שבה תופסת תרבות המוות מקום משמעותי יותר ויותר.

אני סבורה כי במקום לאתגר את פרופ' היס בשאלות שנגעו לפרשת שמירת האיברים, אפשר וראוי היה לבוא אליו בטענות בסוגיות שקשורות להפרדה ולהיררכיה שבין הגופות ולא פחות חשוב מכך – לשיתוף הפעולה ההדוק מדי בין המכון לרפואה משפטית לבין רשויות המשטרה, הצבא, השב"כ והפרקליטות.

שיתוף הפעולה ההדוק הזה נובע בראש ובראשונה מהיותו של המכון מחויב "מידי", למן הקמתו ,לנרטיב הציוני-יהודי. לשם המחשה אחת מיני רבות: חל איסור בלתי כתוב על נטילת איברים, כמו עור, מגופות של חיילים, משום שהם אמורים להיקבר באופן שישמור בצורה הטובה על שלמות גופם של הגיבורים שהקריבו עצמם למען המדינה. 

ולכן, העור לבנק העור, המיועד בעיקר עבור חיילים, נלקח מגופות "אחרות" (ראו דיון בנושא בספר ה"גוף הנבחר" - The Chosen Body). 
כשמחויבות זו באה על חשבון המחויבויות המקצועיות-מדעיות, נוצר קרע שמטיל צל כבד על המכון.

בסיכומו של דבר – שמירת האיברים במכון היא הסיפור המשני . לגופו של עניין אגב, ראוי לציין כי על פי חוק חייב המכון לרפואה משפטית לשמור על חלק מהרקמות  שברשותו  לצורך משפטים חוזרים. אני מאמינה כי ראוי היה אילו חלק נרחב יותר מהכתבה ששודרה היה עוסק בשאלה האם המכון הלאומי לרפואה משפטית אכן מעניק לציבור את התשובות המדעיות לגבי הסוגיות המקצועיות הרובצות לפתחו מדי יום. זהו האתגר האמיתי.

לחצו לצפייה בכתבה המלאה:


יום שני, 9 ביולי 2012

תדמיתה של מחלת הסרטן בקרב בני משפחות החולים

סרטן והדבקה: תדמיתה של "המחלה" בקרב בני המשפחות של החולים \ פרופסור מאירה וייס

Cancer and Imputed Infection: Images of "The Disease" among patients' relatives / Prof. Meira Weiss

לשמה של מחלת הסרטן נקשרו סטיגמות ואסוציאציות קשות: החל מסבל וכאב בלתי נסבלים, דרך כיעור ובידוד וחברתי וכלה במתן הכינוי "הצרעת של ימינו". דימויה השלילי והקשה של מחלת הסרטן עומד בבסיס המאמר אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת The Sociological Review .

לדידה של פרופ' וייס, קרובי המשפחה של החולים במחלות הסרטן מתקשים להתמודד עם הדואליות הטמונה בפער שבין המראה החיצוני של החולים ( שנראים ברובם כאנשים בריאים לכל דבר) מחד, לבין האבחנה הרפואית הקשה ,מאידך. הקושי להתמודד עם העמימות גורם לרבים מההורים והקרובים לאמץ תפיסות שאינן עולות בקנה אחד הממצאים הרפואיים – בראש ובראשונה, הנטייה לייחס למחלת הסרטן את היכולת להדביק את הזולת.

 מאמרה של פרופ' וייס מבוסס על בחינתם של ארבעה מקרי מבחן שונים המהווים מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. ייחודו של המחקר נובע במישרין מהיותו תיעוד אתנוגרפי אותנטי שנוצר כתוצאה מפגישות אישיות בין פרופ' וייס למשפחות אותן חקרה וראיונות עומק אשר התקיימו עמן. המכנה המשותף אשר עובר כחוט השני בין כל המקרים נעוץ בדיסוננס הקוגנטיבי שבו שהו ההורים וקרובי המשפחה, דיסוננס קוגנטיבי שיצר בתורו פרדוקס לא פשוט – הפחד של ההורים וקרובי המשפחה להידבק במחלת הסרטן היה כל כך גדול דווקא משום היעדר הסממנים התסמיניים שיכלו להעניק מידה כלשהי של ודאות. זאת ועוד, הניסיון להיאחז בדבר מה ממשי בעיצומה של אי-הודאות גרם לא פעם להאנשתו של הסרטן אשר נתפס בין היתר כגורם אותו ניתן לדחוק החוצה.

כך למשל, במקרה של לאה (שם בדוי) , בת ה-15 אשר אושפזה בבית החולים עם גידול סרטני, התעקשה אמה לנקותה בצורה יסודית ביותר אחרי כל אמבטיה, כאילו מבקשת, לגרש את הגידול מקרבה. בה בעת, דודותיה של לאה ומאוחר יותר גם אמה, השתכנעו בשלב כלשהו כי מחלת הסרטן וודאי מדבקת. האם אף העידה בעצמה על כך שהיא דורשת מילדיה האחרים לשטוף את ידיהם ביסודיות יתרה לאחר שאלה נגעו במיטתה של לאה הצעירה. בנוסף, האם אף מאמינה בכך שהיא זו אשר הדביקה את לאה לאחר שביקרה בעצמה חולת סרטן אחרת. לבסוף, בכל הנוגע להאנשה, הרי שבמקרה של לאה, מעירות הדודות על כך שבתוך החדר בו מאושפזת לאה – יש ריח לא נעים – "ריח של סרטן" כהגדרתן.

 במקרה אחר, אביה של חנה (שם בדוי) בת ה-10 אשר סובלת מלוקימיה, טוען כי "הסרטן גרוע יותר משפעת. הסרטן הוא כמו השטן, לא משנה כמה תיזהר, בסוף הוא יתפוס אותך." לדידו של האב, אין כל עוררין על כך שהסרטן מדבק. ה"עדות" בה הוא מחזיק על מנת לחזק את דבריו היא מותה המצער של אשתו, אמה של חנה, אשר נפטרה מסרטן כשנה וחצי לאחר שהמחלה נתגלתה אצל בתה. אחיותיה של האם המנוחה אף טענו כי "גם אם מוחן אומר להן שהסרטן אינו מדבק, הרי שלבן אומר להן שלא כך הדבר." ניתן להבחין איפוא בקשר מאגי כמעט אותו יותר האב בין שני מקרים שנתפסים בעיניו כסיבה ותוצאה – מותה של אשתו ומחלתה של בתו. אלה מחזקים את התחושה הלא-רציונלית אלא האמוציונלית לפיה המחלה אכן מדבקת.

הגדילו לעשות בני משפחתה של פלורה (שם בדוי) בת ה-14 אשר הלכה לעולמה תוך כדי ביצוע המחקר. דקות לאחר מותה, התכנסו בני המשפחה בקפיטריית בית החולים ואביה של פלורה סרב להשלים עם האבדה הקשה ואף הביע פליאה על עצם ההידבקות של פלורה במחלה שכן לשיטתו "אף אחד מבני המשפחה לא חלה בסרטן קודם לכן – ומשום כך לא ברור כיצד פלורה נדבקה." על מנת לנסות ולמצוא הסבר מציג האב טענה לפיה הרופאים החליפו בין פלורה לבין ילדה אחרת במועד הלידה. ניכר כי ההשערות אותן העלה האב נבעו מהצורך לספק לעצמו ולבני משפחתו הסבר לתופעת שתי הזהויות של פלורה: מבחינתה של האם, לבשה פלורה שתי זהויות שונות הבאות לידי ביטוי בשאלה פשוטה אחת – הכיצד היא יכלה להיראות כה בריאה כלפי חוץ אך במקביל למות מבפנים...?

לבסוף, המקרה הרביעי והאחרון אותו בחנה פרופ' וייס במאמרה עסק בסיפורה של סופי (שם בדוי) בת ה-13. אמה של סופי דיברה על כך שאולי סופי נדבקה במחלה משום שהיא (האם) הביאה לבתה בגדים שהיו שייכים בעבר לחולת סרטן.אחותה של סופי, עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית, העידה על כך שהיא "אף פעם לא דמיינה שדווקא סופי תהיה זו אשר תיפגע כתוצאה מהרצון שלה (של האחות) לזכות בעבודה במחלקה האונקולוגית..." אחותה של סופי אף מעידה באופן חד-משמעי כי היא מפחדת לשהות לצד אחותה .היא אומרת שניתן להבחין בריח הנודף מסופי "זהו ריח המוות", אני מנשקת אותה כי אני חייבת אבל אני מוצאת את זה מגעיל..."

לסיכום, חוסר העקביות שבין המראה החיצוני של החולים למצבם הרפואי הסמוי מן העין מייצר בעיני ההורים וקרובי המשפחה של החולים צורך אינסטנקטיבי למצוא הסבר לתופעה. חלק מההורים והקרובים התמודדו עם הדיסוננס וחוסר האונים אותו חוו באמצעות האנשה תוך ניסיון להיאחז במרכיב ויזואלי שניתן להיאבק בו ולהתמודד עמו. חלקם האחר, הסתמך דווקא על המימד הגנטי תוך ניסיון לשכנע את עצמם ואת זולתם כי מדובר בפגם גנטי שלא ניתן אלא להסבירו באמצעות הסברה כי הילדים הוחלפו בלידתם. כך או כך, כל ההורים, סברו בשלב זה או אחר שהסרטן היא מחלה מדבקת ועל כן הרחיקו את קרובי המשפחה האחרים מהחולה או לחילופין אף שכנעו את עצמם כי הם כבר נדבקו ואין דבר שיכול לשנות את המציאות המרה.

יום ראשון, 1 ביולי 2012

אמא ובת



אמא ובת. צילום: ויקטוריה סורוצ'ינסקי
היום, בתאריך הזה בדיוק, הפכתי לאמא.


בשמונה וחמישה או חמישה לשמונה. לא זוכרת. עכשיו כבר שמונה ושבע דקות, ולכן, בטוח שבשעה הזו הייתי אחרי. על בטני הונחה תינוקת קטנה ועטופה שכמעט נחנקה כמה דקות קודם מחבל הטבור (כתוצאה מטמטום של רופאים ושלי, ילדה קטנה שהלכה ללדת ולא ידעה כלום) ועכשיו שתינו היינו רגועות.

התבוננתי בה. גם עיניה שלה עקבו אחרי. אני זוכרת את הרגע הזה. הסתכלתי עליה, לא יכולה להפסיק. משהו קמאי שלט בי. תסתכלי. תסתכלי. תלמדי אותה. רק הפנים היו גלויים. היא היתה כהה, שריד למאמץ שעברה כמה דקות קודם, במאבק על החיים והנשימה, אבל רגועה לגמרי.

במעבר שבין הסנטר והפנים היה קפל קטן, מתוק, שסימנתי אותו, מעין סימון על העור. לא זוכרת אושר ברגע הזה. האושר הגיע יותר מאוחר. אני זוכרת רק סימון, סימון של הילדה שלי. שאדע לזהות אותה, סימון של בעלות, אימוץ, שייכות. שמהרגע הזה היא שלי.

בדיו לבן, כפי שאומרת הלן סיקסו, רשמתי בזכרוני את פרטי הפנים של הבת שלי. ומאותו הרגע השתנו חיי. הכל. תמי שלי לימדה אותי כמעט את כל מה שאני יודעת היום. היא הפגישה אותי עם האושר, ועם האהבה, שלא ידעתי שיש כמוה, שהולכת וגוברת עם השנים, ועם השמחה.

ועדיין אני מתבוננת בה, בבתי, כמו ביום ההוא. אבל היום אני מתבוננת לא לצורך סימון טריטוריה או ברית על בעלות. היום היא כבר לא שלי. היום אני מתבוננת באופן שבו היא מתפתחת כל הזמן, מגשימה את החלומות שאני מעולם לא הגשמתי, מלאה עוצמות, --כמו נטע שהדנ"א שלו יודע איך עליו לצמוח, ומיהם הנטעים האחרים שהוא רוצה בסביבתו.

נכתב ב-29.6.12 בשעה 8 ושבע דקות בבוקר.

תודה להר הקסמים, שבזכות הפוסט שלה "אמהות ובנות", הכרתי את ויקטוריה סורוצ`ינסקי .


יום שני, 18 ביוני 2012

שנת צהרים

"אין לך סיכוי שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בדיוק בשעה 2.30 את מורידה את התחתונים. אין לך סיכוי".

משפט זה לקוח מתוך סיפור קצר, קטע מספר בכתובים שאני מבקשת לחלוק איתכם. הוא  מתכתב עם כמה פרסומים שיצאו לאחרונה, כמו "אספלט" (כתר) של מיכל פיטובסקי.

להלן הסיפור הקצר:

"שנת צהרים"
ההתפשטות//טכניקה מעורבת על נייר//2012//שרון רשב"ם פרופ

"בדיוק בשתיים בצהרים, כמו על פי סימן מוסכם, הם הגיחו מהמיטות, כפות רגליהם היחפות טופפו על הרצפה. במהרה הסתדר לו מעגל במרכזו של חדר האוכל, שם הם חיכו לה, חסרי סבלנות.

אבל היא הגיעה באיחור . בקושי גררה את הגוף הרך מהמיטה , בכבדות היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה השטופה ודידתה באיטיות לעבר חדר האוכל של בית הילדים.

"כמה זמן נחכה לך", הם רטנו. "זוזי כבר. כנסי פנימה".
היא חדרה מבעד לגופים המזיעים. עמדה במרכז המעגל, מוגפת על ידי הילדים.
היא התבוננה בהם. עיניה חלפו מאחד לשני ואז, עצרו בנקודה אחת וקפאו.
"תיראו איזה מכוערת", זמזמו השפתיים שמולה.
היא הרימה עיניים, סקרה את הפנים הלועגות.
"יאללה , תורידי כבר את החולצה", צעק חגי, הילד הגבוה שפעם הפיל אותי מהמדרגות.
עיניה נעשו גדולות. עורה הפך לבן.
"נו כבר, תורידי את החולצה", צעק עמוס שהיה קרוב של בן גוריון.
"את החולצה, את החולצה", החרו אחריו האחרים.
הילדים פסעו לעברה. הם מתקרבים אלי, היא חשבה לעצמה. הם מתקרבים עוד קצת ועוד קצת. עור פניה הפך יותר לבן. שיערה השחור פרוע.
היא פרמה כפתור אחד בפיז'מה.
"עוד, עוד. יאללה תפתחי הכל".
הילדה הסתכלה עליהם, ידיה הקטנות התרוממו באיטיות והאצבעות החלו פורמות את הכפתורים, כמעט אוטומאטית.
"עוד, עוד, נו כבר, יותר מהר", צעקו הפנים שמסביב, עיניהם בורקות משמחה.
הכפתור האחרון נפרם והחולצה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות נשרה על הרצפה .
היא עמדה לפניהם. גופה הלבן השמנמן כמו הצטמק וכתפיה היו מכווצות כאילו רצתה להיות עוד יותר קטנה.
"תיראו את הציצים שלה", צעקו הקולות מסביב. "איזה ציצים שמנים. בטח יש לה שם חלב. היא אפילו יכולה להניק תינוקות".
"את רוצה להיניק אותי?" צעק אחד הקולות שממול.
"בואי נמצוץ לך את הציצי", צעק קול אחר.
צבע הפנים של הילדה הקטנה נעשה לבן יותר ויותר, והעיניים נפקחו עוד ועוד. הילדה ידעה מה יקרה עכשיו. רגליה התחילו לרעוד.
המעגל החל סוגר עליה.
"תורידי כבר את המכנסיים. נו כבר. למה את מחכה?" הם צעקו.
היא לא אמרה מילה. רק התבוננה בהם.
הילדה ידעה מה יקרה עכשיו, מה קורה כל יום באותה שעה בדיוק.
אבל אולי בכל זאת? התחננו העיניים ותרו אחרי עזרה.

אבל אף אחד לא יציל אותה, את שושנה אשכנזי, הילדה הקטנה.
אין לך סיכוי, שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בשעה 2.30 בדיוק את מורידה את התחתונים.
אין לך סיכוי.



היא פרמה את השרוך שהיה כרוך סביב מותניה. המכנסים נשרו. עור הרגלים הלבנבן בהק.
"נו כבר, תורידי את התחתונים", צייצו הפיות הקטנים והתקרבו לעברה. היא יכלה לחוש בהבל פיהם על עורה.
העיניים שלה נעשו ענקיות עד שתפסו כמעט את כל הפנים, והאישונים היו כל כך שחורים. בקצוות העיניים נצצה דמעה. ועוד אחת ועוד אחת. הדמעה מטיילת על העור הלבן ונעצרת בשפתיים. הילדה שותה את הדמעות.

גם התחתונים הגדולים נשרו, והיא עמדה כפופה, כתפיה רפויות. הרגלים הלבנות מוצלבות וידיה ה-וורודות מנסות להגיע לפיפי , להסתיר, שלא ייראו אותו.
רק העניים דוקרות- חשופות, גדולות. כולן אימה.
גופם של הילדים כבר כמעט נגע בגופה העירום.
"תיראו את הפיפי שלה" ,נשמע שוב צחוקם. "תיראו איזה פיפי נפוח יש לה. כמו של אימא שלה". " יש לך פיפי ענקי , כמו החור בטוסיק של אימא שלך", צעקה בצהלות שמחה הילדה שממולה.
הילדים נשמו עליה והיה לה חם, רותח. אבל אז פתאום נהיה לה קר. הבל הפה וחום ההתלהבות של הילדים כמו הפך לקרח והעור הלבן שלה התכסה בנקודות בולטות וסומרות. ואז היא הרגישה כאילו כל הכוח נזל לה מהגוף והרגליים הפכו למעין פלסטלינה רכה, וכמו החולצה והתחתונים והמכנסיים, גם היא נשרה על הרצפה. והיה לה קר.
אבל בדיוק אז התחילו זרמים חמים יוצאים לה מהפיפי ונוזלים על הרצפה. היא עצמה את עיניה. לא היה לה קר יותר.
ככה היא שכבה שם, כשהילדים מתבוננים בגוף הרך על הרצפה.
הילדים החלו לפהק. התחיל להיות משעמם והם היו כבר עייפים. צריך גם להספיק לישון קצת. עוד מעט תישמע טריקת הדלת ה-ורודה והמטפלת, שכמו כל יום הותירה אותם לבד לישון את שנת חובה בין שתיים לארבע, תחזור.

ואני, מאירה, הייתי בין הרעים"

אפילוג

למרות הקושי לצאת משנת הצהרים , אני רוצה לומר כמה מילים כלליות.  חקרתי את התהליך הזה. באנגלית הוא מכונה mobbing ובעברית ---"עליהום"... הוא מתרחש באנשים כמו בעורבים, שבבת אחת, בלי סיבה הנראית לעין, עטים על אחד מהם ומחסלים אותו, ולעיתים אוכלים את קרביו. באחד הפוסטים הבאים אתאר את התופעה הזו, איפה רווחת ומי צפוי להיפגע ממנה. כרגע ביקשתי  רק לחלוק איתכם  את הסיפור הקצר האוטוביוגרפי שכתבתי.

אני מבקשת להודות מקרב לב ל"הר הקסמים", על העיצה והרגישות, ולשרון רשב"ם פרופ, על שנאותה לאפשר לציור   שלה להתמזג עם הסיפור שלי.




יום שני, 11 ביוני 2012

קור רוח ואדרנלין: ניהול רגשות במכון הלאומי לרפואה משפטית

הקדמה:

המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר הוא בעת ובעונה אחת "החצר האחורית" של החברה הישראלית ושומר-החומות שלה. מצד אחד מתנקזים אליו מקרי האלימות, הרצח, והטרור; מצד שני, הפעילות הסמלית המתרחשת במכון סביב הגוף מכוננת את גבולות הזהות הקולקטיבית בין יהודים וחילוניים, ישראלים ופלסטינים, חיילים ואזרחים. מבחינה זאת המכון הלאומי לרפואה משפטית (או בקיצור, המכון) יכול לשמש כזירה אתנוגרפית מרתקת לבחינת משמעותו של הגוף הפרטי והקולקטיבי בחברה הישראלית.

המכון הלאומי לרפואה משפטית ע"ש גרינברג מבצע בדיקות לצורך זיהוי גופות ואבחון של אלימות גופנית. זהו המכון היחידי הקיים בארץ לצורך זה. בכל שנה מגיעים אליו אלפי מקרים, חלקם של גופות וחלקם אנשים חיים. חלק גדול ממקרים אלה נבדק עקב נסיבות מחשידות לגרימת האלימות ו/או המוות על-ידי אחרים.  אל המכון לרפואה משפטית בישראל מתנקזות הבעיות הקשות ביותר של אלימות והפרת זכויות אדם. מבחינה זאת המכון הוא מעבדה הממחישה את הקרעים בריקמת הקיום בישראל כחברה רב-תרבותית הנמצאת במאבק פנימי וחיצוני מתמיד.

למרות תפקיד המפתח שלו, פעילות המכון אינה מהווה נושא פתוח לדיון ציבורי ולביקורת. הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה, מומחיות הרפואה המשפטית נתפשת כטכניקה מדעית בלתי-מובנת להדיוטות וכבסיס לגיטימי לאוביקטיביות ונייטרליות. השנייה, במקרים רבים מוטל חיסיון על פעילות המכון בידי רשויות הביטחון. תפקיד המחקר הסוציולוגי הוא לבקר את שתי ההנחות הללו: ההנחה הרואה בפעילות רפואית באשר היא פעילות "אוביקטיבית ונייטרלית" המנותקת מהקשר חברתי; וההנחה הרואה ב"פעילות ביטחונית" גבול שאותו לא ניתן לחצות לצורך דיון וביקורת.

אחד הממצאים מתצפיות שערכתי במכון משנת 1995 הוא כי הטיפול בגופות משקף ומשעתק את גבולות הקולקטיב הישראלי. הדיכוטומיה הראשונה לפיה מטופלות הגופות היא יהודים מול לא-יהודים.  הדיכוטומיה השנייה היא בין חיילים ואזרחים. גופות הנופלים (שהן תמיד גופות של חיילים) מוחזקות בנפרד ומטופלות בטקסיות. אסור, למשל, לקחת מגופות הנופלים עור לבנק העור או להתאמן עליהן לצורך פיתוח מיומנויות רפואיות כגון צינתור קנה.

עובדי המכון הדגישו בראיונות עמי כי גופות הנופלים "צריכות להישמר ללא דופי". "החייל הוא הגיבור שלנו, גופו חשוב כי זהו השריד האחרון ממנו. אסור לנו לגעת בגופה".  אחד הטכנאים במכון אמר לי כי כאשר הוא מתקן (תופר) גופות של חיילים, הוא משתמש בחוט מיוחד דמוי-עור, כדי להסוות את סימני התפירה.    הרצאה  זו  מבוססת על  מחקר שנערך בעיקר בשנים  1995-2002. העברתי ימים כלילות במכון בעודי צופה במתרחש, מראיינת אנשי צוות ובני משפחה, קוראת מזכרים ודו"חות פורנזיים, ומשתתפת ככל שהיה לאל ידי בפעילות של המכון.

המכון כשדה מחקר

המכון ראוי למחקר מנקודות מבט רבות; הוא מספק צוהר ושדה לדיון אנתרופולוגי נרחב בנושאים כגון ידע וכוח, זכויות אדם ולאומיות, מדע ופוליטיקה. המכון עצמו אינו עשוי מעור אחד. המחלקות השונות שלו, לדוגמה, מייצגות עולמות מקצועיים ואינטלקטואליים שונים. בחלק זה אתמקד בארכיטקטורה של המכון ובמימדים הסמליים שלה. באופן זה אוכל להמחיש מהם הגבולות הפנימיים והחיצוניים של המכון כשדה מחקר אנתרופולוגי.

המבנה הפיזי של המכון מכיל כמה גבולות סימבוליים מרכזיים. הגבול הראשון, והבסיסי ביותר, הוא בין "פנים" ו"חוץ". המכון מופרד מהחוץ ע"י גדר ושני שערים. אלו נוספו בעקבות השיפוץ, מכיוון שבאירועים רבי-נפגעים נכנסו אנשים רבים למכון וכך התערבבו החוץ והפנים. ישנו שער ציבורי ושער לעובדים בלבד, ובאופן זה מחוזקת ההפרדה בין חוץ ופנים, מי שאינו שייך ומי ששייך.

על השער הציבורי תלויה אזהרה: "הכניסה לכוהנים אסורה".  זאת מכיוון שע"פ ההלכה אסור לכוהנים להיכנס לבית קברות כך שלא יזוהמו בידי המתים. גם אזהרה זאת מתפקדת במישור הסמלי כגבול, והיא מהווה גם תזכורת לאחיזה הדתית במכון. האבחנה בין פנים וחוץ מוצאת ביטוי גם בהפרדה בין בדיקות חיות לנתיחות. זוהי הפרדה פיזית-פונקציונלית המתבטאת בחדרים שונים המוקצים לפעילויות אלה.  

 גבול סימבולי נוסף מתקיים בין "קדמי" ו"אחורי". פניו הקדמיים של המכון מורכבים משני השערים, מגרש חנייה (שמור לצוות הבכיר) וחזית הבניין. חלק זה מקושט בגינה עם פרחים ודשא. החצר האחורית, לעומת זאת, מכילה את כניסת האמבולנסים לצורך הורדת הגופות. החלק האחורי "באמת", מבחינת צוות העובדים של המכון, הוא חדר המתים. זהו "מאחורי הקלעים" האמיתי. שם מאוחסנות הגופות במקררים גדולים. הגבול בין קדמי ואחורי מכונן אם כך גם את הגבול בין החיים והמתים. החיים נמצאים מקדימה ואילו המתים מאחורה. חדר הקבלה של סימה הוא בעל חשיבות סימבולית כשומר השער בין הקדמי והאחורי, החי והמת. גופות אינן נכנסות לחדרה של סימה. החדר מאחסן ערימות של ניירת. הגופות האמיתיות נמצאות מאחור, בחדר המתים.

 הגבול השלישי והאחרון הוא בין "למטה" ו"למעלה". הקומה התחתונה, היא ה"למטה", מכילה את חדרי הנתיחה וחדר המתים. "למעלה", לעומת זאת, מייצג באופן סמלי את המרחב של המעבדה הביולוגית. ההנגדה היא בין חדרי הנתיחה והמוות לבין המעבדה. האבחנה בין למטה ולמעלה משקפת, אם כן, את שני עולמות של העיסוק הרפואי של המכון: הכירורגי והביולוגי.  למטה מפורקת הגופה לחלקיה באופן מכאני, מדמם ומלוכלך. למעלה אין גופה, רק דגימות. המעבדה עוסקת בדגימות רקמה, רוק, דם, עור וכו'. הגוף "נעלם" ואת מקומו תופשות, למעלה, בדיקות סטריליות של דנ"א ורקמה. לחלוקה בין למעלה ולמטה יש גם היבט מיגדרי. כל הרופאים ועוזריהם, העושים את עבודתם למטה, הם גברים (פרט לרופאה אחת). במעבדה יש רק נשים.

ניהול רגשות כפרספקטיבה אנליטית

מחקרים סוציולוגים ואנתרופולוגים לגבי ניהול רגשות, שקיבלו את השראתם מעבודתה פורצת-הדרך של הסוציולוגית ארלי הוכצ'יילד (Hochschild 1983), עוסקים באופן ביקורתי במניפולציה הרציונלית של רגשות בתוך ועל-ידי ארגונים לפיה  הארגון, ולא העובד, הוא המחליט על הרגש הנכון. במחקרים (על ניהול רגש) שנערכו בהקשר הרפואי, ניהול הרגש התמקד בחוויות החניכה של סטודנטים בבי"ס לרפואה, במיוחד סביב מעבדת האנטומיה ונתיחת גופות .

הערך המנחה התנהגות זאת הוא ריחוק מקצועי ומדעי. המכון לרפואה משפטית איננו ארגון שירותים כמו הארגונים שנלמדו ע"י הוכצ'יילד וחוקרים אחרים. המכון גם איננו מנהל רגשות באופן זהה לארגוני שירותים. אין בו, למשל, פורמליזציה של ניהול רגשות הכוללת ספרי הדרכה, סדנאות וכו'. למרות זאת, טענתי היא שהמכון פיתח חוקי רגש אופייניים.

הרגש הפך להיות מסגרת לפעילות ולצורת חשיבה המאפיינים את המכון. בנוסף לכך, גישת "ניהול הרגשות" תשמש כפרספקטיבה אנליטית המאפשרת להתחקות אחרי ביטוייו של "הגוף הנבחר" במכון. טענתי היא שחוקי רגש התפתחו במכון והפכו לשיח נורמטיבי שגיבושו בולט במיוחד סביב נושא "הגוף הנבחר". (לגבי הסבר על "הגוף הנבחר" ראו הרצאתי על "הגוף הנבחר"           ואת ספרי הגוף הנבחר  בעברית          ............ ובאנגלית)

ראיונות ותצפיות שערכתי במכון הראו כי יש שני נושאים עיקריים  -- ריחוק וריגוש -- הקשורים לניהול רגש, וכי נושאים אלה חוזרים ועולים בדבריהם של המשתתפים, בלי קשר לטריטוריה ולתפקיד. שני הנושאים הללו נראים במבט ראשון כסותרים זה את זה: "ריחוק" מדגיש שליטה, קור רוח ומקצועיות, ואילו "ריגוש" מתייחס להתלהבות, מעורבות  או "אדרנלין",  בשפת המכון.

לצד ההבדלים ביניהם, לשני הנושאים הללו יש מכנה משותף. הם מייצגים סוג ספציפי של מחויבות ארגונית ונורמה מקצועית. הערבוב של ריחוק וריגוש במסגרת מקצועית ספציפית קיים גם בארגונים נוספים, ולא רק במכון. ערבוב דומה תועד ונחקר, למשל, בקרב רופאים כלליים ולוחמים בצבא –אורנה ששון לוי, אייל בן ארי, לימור סמימיאן- דרש.  להלן אתמקד בטריטוריות ספציפיות בתוך המכון ובתסריטי ההתנהגות הרגשית המאפיינים אותם.

"למטה": חדר המתים וחדרי הנתיחות

חדרי הנתיחה משמשים לפירוק של הגוף לצורך בדיקה ולהרכבתו-מחדש לצורך זיהוי. ניתן להבין טוב יותר את העבודה בחדרי הנתיחה באמצעות הדגמה של שגרת יום אופייני. המכון, שהיה בעבר וילה של שייח' ערבי, הוא מקום שקט למדי ביום רגיל. למטה, חמישה שולחנות מתכת נמצאים בשלושה חדרים ששורר בהם ריח כבד של חומרי חיטוי. כאן מתבצעות הנתיחות, בד"כ ע"פ בקשת המשטרה או בית המשפט. כל אוטופסיה (נתיחה) דורשת הסכמה של המשפחה, אלא אם כן מדובר בצו בימ"ש. האוטופסיה כוללת מכלול של בדיקות פורנזיות על מנת לקבוע את הגורם, השעה וצורת המוות. איברים ורקמות המוגדרים כרלבנטיים לבדיקה מוצאים מהגופה ומאוחסנים במקרר כמוצגים משפטיים.

זיהוי גופות נדרש במקרים בהם הגופה נמצאה במצב מתקדם של ריקבון והתפוררות, וכן במקרים של תאונות דרכים קשות, פעולות צבאיות, או  פיגועי טרור. המכון מקושר בתודעה הציבורית עם זיהוי בזמן אר"ן (אירועים רבי נפגעים). שתיים עד ארבע שעות לאחר התקפת טרור מתחילות הגופות וחלקיהן להגיע למכון. ראשית נלקחות טביעות אצבע ומבוצעים רישומי שיניים.

אלו אמצעי זיהוי מקובלים שכן טביעות האצבעות וטיפולי שיניים מהווים סימנים אישיים. קרובי משפחה ואנשים אחרים הסבורים שאיבדו אדם בהתקפה מגיעים למכון לצורך זיהוי. אנשי משטרה מחכים להם במרכז המידע ושואלים אותם לגבי פרטים מזהים של האדם. לאחר שכל הפרטים המזהים (כולל תיעוד רפואי מתאים) נאספו ותויקו, המשפחה נקראת לבצע זיהוי.   

זיהוי גופות בידי בני משפחה הוא תמיד אירוע דרמטי. תחילתו בשולחן הקבלה של סימה, לשם מגיעה המשפחה ומשם היא מובלת בידי עוזר לחדר המתים. במשך השנים ניסו אנשי המכון להקל ככל הניתן על התהליך הקשה. באירועים רבי נפגעים, מובאים בני המשפחה ל"חדר  הקבלה", חדר עם טלוויזיה במעגל סגור, ומזהים ע"פ תמונה הנשקפת אליהם מהמוניטור. לעיתים הם מוכנסים לחדר  הנתיחות הצמוד לחדר הקבלה,  ומתבקשים לזהות את יקירם  על פי חלק גוף שאותו חושפים בפניהם.

בני המשפחה נמצאים בד"כ במצב של חרדה וזעזוע, והזיהוי אינו ודאי אלא אם כן פניו של המת נשמרו במצב תקין. מסיבה זאת צוות המכון בד"כ אינו מסתפק בזיהוי שנעשה ע"י בני המשפחה לגופות בעלות פנים חסרות או לא-שלמות. במקרה זה מחכים לתוצאות הבדיקה הגנטית. מצד שני, לא ניתן להתחיל בבדיקה הגנטית בלי שיש קצה חוט המוביל לקרובי משפחה פוטנציאלים. ההלכה דורשת כי תהליך הזיהוי יושלם בזמן הקצר ביותר האפשרי על מנת שלא לעכב את הקבורה מעבר לנדרש. דרישה זאת הופכת לבעייתית במיוחד במקרים של אירועים רבי נפגעים, בגלל מספרם הרב של המתים שקשה לזהותם בגלל הפיצוץ. המכון מתגאה בהצלחתו להשלים את זיהוי כל ההרוגים באירועי טרור רבי נפגעים שאירעו בישראל בזמן קצר.          


מגוון של שיטות ושיתוף פעולה בין-צוותי מאפשר השלמה מהירה ויעילה של הזיהוי. כאשר מובאים שרידי הגופה למכון, הם מקבלים מספר מזהה ומוצמדים להם תגים עם אותו מספר. אחד מעובדי המכון ממלא תפקיד הקרוי "העוקב", ובאחריותו לעקוב אחר מספר הגופות הנכנסות ולהשוותו למספר המתים שנמצאו בזירת האסון. העוקב מקיים קשר מתמיד עם מרכז המידע ועם המשטרה כדי להתעדכן בהתפתחויות. כל גופה מועברת על גבי אלונקה בין תחנות שונות, ע"פ הסדר הבא: בדיקות חיצוניות. בדיקות שיניים. טביעות אצבע, תצלומי רנטגן (שיניים וגוף)., בדיקות פנימיות, לאחר שתיק התיעוד (הקרוי "פוסט-מורטם") הושלם, מכוון העוקב את הגופה לאחסון במקרר. תיק המידע מועבר למרכז המידע, הרכבה מחדש של חלקי גופות,אותם חלקים שלא ניתן להתאימם "בעין" מזוהים בבדיקות מעבדה (דנ"א).      

הגופות מוכנות כעת לזיהוי. הזיהוי מושג באופן פורמלי באמצעות השוואת שני תיקים: תיק הפוסט-מורטם (מידע פורנזי שתועד בתחנות השונות במכון) ותיק האנטי-מורטם (המידע שנאסף מבני המשפחה במרכז המידע). ההשוואה נעשית ע"י המומחים הרלבנטים ומוודאת ע"י  רופא  בכיר.  לעיתים נדרש אישור רבני. זיהוי ודאי מתבסס לפחות על שיטה אחת מבין הבאות – טביעות אצבע, שיניים, צילומי רנטגן, דנ"א, או זיהוי ויזואלי של פנים שמורות. תיק האנטי-מורטם אמור להכיל רישומי שיניים שהובאו ממאגר המידע של צה"ל או מרופאי שיניים פרטיים.

 כל צורות הטיפול בגופה דורשות תשומת לב מיוחדת של ריחוק רגשי. לדבריו של אבי, אחד הטכנאים הבכירים והוותיקים במכון: "כל אחד כאן זוכר את הנתיחה הראשונה שלו בפרוטרוט. יש כאלה שלא יכלו לגעת בבשר (לאכילה) במשך ימים שלמים אחר-כך. היו כאלה שהפסיקו לאכול בשר במשך שבוע. אבל אחרי השוק הראשוני, יש התרגלות והסתגלות. אנחנו נהיים "קוליים". אני חושב שזה דורש סוג של בגרות מנטלית. אנחנו צריכים להפריד את העבודה מהחיים."

 חדר הנתיחות נקרא בשפת המכון בשם  "הקצביה". "הגברים בקצביה עובדים עם גרזנים ואזמלים ומבשלים עצמות",  אומרות עובדות המעבדה. למעשה, חדר המתים עצמו נתפש "למעלה"  כמקור של זיהום. בעיני הצוות העובד "למטה", קצבות איננה נתפשת כמקור לרגשות שליליים אלא להיפך. עבורם, נתיחה היא סוג של קצבות. המלה "קצבות" מדגימה שהגוף האנושי אינו אלא אוסף של רקמות קשות ורכות, עצמות ושרירים, באופן שאינו שונה מחיות אחרות. הצוות של חדר הנתיחה רואה את הקצבות כמאפיין ייחודי של עבודתו. טכנאי  נתיחה נוסף סיפר לי כי:

"ריחוק מקצועי הוא תכונה חשובה למטה. אתה רוכש את זה בשלבים, בהדרגה. בהתחלה, הייתי הולך למשל לחתונה, והייתי מדמיין איך אני פותח (מנתח) אנשים. זה לא היה נעים במיוחד. אחרי זה השתניתי. הפסקתי לחשוב מה יש לאנשים בתוכם".

רבים מהעובדים "למטה" בטוחים כי מקור הגועל שהמבקרים חשים נעוץ בריח ולא במראה. נהפוך הוא, רבים מהעובדים בטוחים כי מה שרואים למטה יכול להיות מקור להתרגשות מקצועית. כפי שאבי אמר:

"אני חושב שאוטופסיה (נתיחה) יכולה להיות מרגשת. זה לא קל, אבל זה מרגש. זאת הסיבה מדוע סדרות של בתי חולים בטלביזיה הן כל כך פופולריות.  הן מראות לאנשים איך המנתחים פותחים אנשים ומה יש לאנשים בתוכם. זה מרגש כמעט לכולם.  היתרון, בטלביזיה, הוא,  שאתה לא צריך להריח את הריחות. את מבינה, מה שמרתיע את רוב האנשים וגורם להם גועל זה הריח, לא החשיפה הוויזואלית. זאת הסיבה מדוע רוב האנשים שעובדים "למטה"  מעשנים. עישון מחסל את חוש הריח שלך".


 עובדים אחרים הקצינו אף יותר את תחושת הריגוש מפתיחת הגופה. רפי, טכנאי נתיחה במכון, אמר לי כי:

"לעבוד במכון זאת פריבילגיה. כשמישהו הולך לרופא ומתחיל להתלונן, הרופא נותן לו משהו, תרופה, אבל אף פעם אי אפשר באמת לדעת מה היה לא בסדר עם החולה הזה. לעומת זאת, אני פותח את החולה ויכול להגיד לך בדיוק מה היה לו. אני יכול להגיע לכל איבר, כל רקמה, ולבדוק את מצבם. תוך כמה דקות אני יכול לומר מה האדם הזה אכל לארוחת בוקר. לדעתי זאת התגשמות הרפואה כמדע אוביקטיבי. לפעמים אני מרגיש כל-יכול, כמו אלוהים קטן. אני ואלוהים יודעים את סיבת המוות."


 לפיכך, עבור האנשים ש"למטה", ריחוק מדעי יכול להוביל דווקא לסיפוק ומעורבות מקצועיים. אולם הריגוש שבדבר הוא תמיד "אוביקטיבי", מנוהל בשם המדע, לא ביחס לסיפורי חיים סוביקטיביים. אחד מרופאי המכון תיאר זאת באופן הבא:

"זה כמו לקחת גוף אנושי, שהוא כולו בלגן, כאוס, ולתקן אותו, להרכיב אותו מחדש. אנחנו פותחים את הגוף ומסדרים מחדש את מרכיביו. יש בזה הרבה יצירתיות. אנחנו שמים הכל במקום ואז הסיפור של אותו אדם נהיה ברור באופן פתאומי. את לא תבחיני בסימני הניתוח אחר-כך, חוץ מאשר צלקת קטנה. האדם בדרך-כלל נראה טוב יותר לאחר הנתיחה מאשר לפניה".

 אחת הנתיחות  הזכורות במכון נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שנרצח ב- 1996. רצח רבין היה אירוע בעל מימדים ייחודיים בחיים הישראליים, וניתן להשוותו למקום שתפס רצח קנדי בתודעה האמריקאית.

נשים לב שבתוך הכאוס והבלבול של כלי התקשורת והציבור כולו, נעלם גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון אלטרנטיבי – ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל שבה אירע הרצח, וקברו בהר הרצל. שלושת ציוני מקום אלה משכו אליהם מאות ואלפי עולים לרגל שמסעם הוצג באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.

עדות לחשיבות גופתו של רבין מצויה בראיונות שקיימתי עם אנשי המכון לרפואה משפטית שהיו מעורבים בנתיחתו.  הטכנאי הבכיר שסייע בנתיחה של רבין ציין כי זאת היתה הנתיחה שהוא יזכור כל חייו; לא רק בגלל שמדובר ברצח של ראש ממשלה. המרואיין תיאר כיצד:

"הנתיחה היתה ממש מרתקת, מה שהדהים אותי, שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד… הלב, הריאות. אדם שעישן כל-כך הרבה, שבגיל 73 כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא."


אותו מרואיין הוסיף כי למרות נוהל הנתיחה, לא הוצאו מגופו של רבין איבריו הפנימיים ולא נפרשו על השולחן מחוץ לגוף. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים במקומם. ניתן להסביר את הדבר כרצון לשמור על שלמותו של "הגוף הנבחר", הגוף הצברי האידיאלי אותו ייצג רבין. ביציאה מחדר הנתיחה, סיפר פרופ' היס כי ציפה שהשמש לא תזרח יותר. הוא נדהם לראותה זורחת. כאן באה לידי ביטוי הציפייה כי הטבע יעמוד ממסלולו וישתתף באבל על הפגיעה בגוף הנבחר. רצח רבין מספק הקשר ייחודי לבחינת התזה של “הגוף הנבחר” מכיוון שרבין איננו רק אדם פרטי אלא נציג של הגוף הפוליטי, ונוסף לכך, נציג של “הגוף הנבחר”. (פרוט לגבי הנתיחה  של רבין  ראו  )

פרופ' היס, ראש המכון, מייצג  גורם נוסף מאחורי אופי ניהול הרגש במכון. שלמה, סטודנט מ"א שעבד על התזה שלו בהנחייתו של פרופ' היס בזמן המחקר, סיפר לי כיצד "היס אינו אוהב שאנשים מראים את רגשותיהם. גם באוניברסיטה הוא מתנגד לכל צורה של הפגנת רגשות. פעם אחת, אני זוכר, הוא הראה בהרצאה שלו שקופיות של תינוקות שנרצחו והקהל באולם השמיע קולות של מצוקה. היס צעק על היושבים באולם שמי שלא יכול לראות תמונות כאלה ולהישאר אוביקטיבי לא צריך להיות באקדמיה. היס גם לא יכול לקבל הפגנת רגשיות במקום העבודה."

בראיון עמו, פרופ' היס אישר את מרבית הדברים:

"אני מתייחס למוות כחלק מהעבודה. אני קם בבוקר, מתלבש, אוכל, והולך לעבודה. הדבר הראשון שאני רואה כאן בבוקר זה גופות. אני חושב על זה כמצב נתון. יש רופאים שמטפלים באנשים חיים, ואני מטפל באנשים מתים. מוות הוא סופם של כל תהליכי החיים. אני לא רואה משהו מיוחד במוות".  

בהקשר לריחוק המקצועי המוצהר שלו, שהפך מודל לחיקוי לכל הצוות, אמר היס שהוא "מודה שאינו טוב בעבודה עם אנשים". לדבריו, "עזבתי את עבודתי כרופא רגיל והפכתי לרופא משפטי בגלל שלא רציתי לדבר עם הפציינטים כל הזמן." ייתכן אם כך שאופיו של היס תרם לדגש על ריחוק כתכונה מקצועית רצויה במכון.

לאחר שההליך הפורנזי-אנטומי הושלם והגופה מאוחסנת, חלקיה (דגימות שלה) עדיין יכולים לעבור בדיקות מעבדה. במובן סמלי, המעבדה מעניקה "חיי נצח" לגופה. לצורך תיאור המתרחש במעבדה יש לעבור מ"למטה" "למעלה". 

"למעלה": המעבדה הביולוגית

בדיקות דנ"א הן הפיתוח החדיש ביותר ברפואה המשפטית. בשנים האחרונות מבוססים יותר ויותר פסקי דין על קשר שנמצא בין דנ"א של הנאשם ועדויות שנותרו בזירת הפשע. בדיקות גנטיות הוכיחו את עצמן כחסרות-תחליף בזיהוי של חלקי גופות של קורבנות טרור או חיילים. המעבדה במכון התמחתה בקיצור זמן הבדיקה. מיצוי דנ"א מחלקי גופה נעשה בזמן שיא של שעה בערך. מיצוי דנ"א נעשה מדמם של קרובי המשפחה וההשוואה בין הדגימות נערכת תוך שלוש שעות בסה"כ. לאחר עוד 4 שעות בערך ניתן כבר לקבל תשובות ביחס להתאמה הגנטית.

דר' מ. פ.  שאיבדה את רגלה בפיצוץ מוקש לפני כ- 25 שנה, מנהלת  את המעבדה ומנהיגה את השינויים המדעיים הנדרשים כדי להפכה לאחת הטובות בעולם. צוות המעבדה, המונה נשים בלבד, מבדיל את עצמו מיתר עובדי המכון. ל"בנות המעבדה" יש שולחן משלהן בקפיטריה. הן נמנעות מלרדת "למטה" כך שלא "יצטרכו להתערבב בלכלוך ובריח של חדר המתים". כמעט בכל פעם בה נכנסתי למעבדה, השאלה בה נתקלתי היתה: "כרגע באת מלמטה, לא? רק תגידי כן, אל תפרטי". שמעתי את עובדות המעבדה מתלוננות פעמים רבות על "אוויר רע" שמגיע מלמטה והן אף התקינו מערכת אוורור פנימית למעבדה בלבד. כל הפעילות הזאת מעידה על הגבול הפיזי והסמלי שבין המעבדה והקומה התחתונה.

המעבדה, במובן סימבולי, היא מקום בו המוות והגוף אינם נוכחים. הביולוגים משכפלים ויוצרים-מחדש את הגוף ממולקולות המכילות את הקוד שלו. ישנו ויכוח בלתי-פוסק, הדועך ומתחזק חליפות, בין המעבדה וחדר המתים על דרגת המדעיות של כל אחד מהם. המעבדה טוענת שבדיקה גנטית היא תמיד יותר מדעית מאשר הבדיקות הפיזיות "הגסות" שמבוצעות למטה.

מימד נוסף של הוויכוח נובע מהעיסוק הבלתי-פוסק של המעבדה בזיהום ובחשש ממנו. דגימות דנ"א חייבות להיות טהורות מזיהום כדי שלא לפגוע בזהות המקורית שלהן. חשש זה מזיהום עומד בסתירה ובניגוד גמור לעבודת הקצבות המתרחשת למטה, על-פי תפישת המעבדה. למטה, "הגברים עובדים עם גרזנים ואזמלים ומבשלים עצמות", לפי בנות המעבדה. למעשה, חדר המתים עצמו נתפש כמקור של זיהום.

מרבית עובדות המעבדה הגנטית לא היו "למטה" והם נמנעות מלראות אוטופסיה. רבות מהן אמרו לי שהן מפחדות לראות את הגוף השלם מכיוון שזה יגרום לכל העבודה להיות יותר אמוציונלית. הדר, אחת מצוות עובדות המעבדה, אמרה לי ש"כאשר הציעו לי את העבודה הזאת, שאלתי במפורש אם זה נכון שאינני מחויבת להיות למטה, בחדרי הנתיחות." למרות שהדר היתה סקרנית לראות את הגופה השלמה במקרים מסוימים, היא הדחיקה את הרצון הזה ונמנעה מלממש אותו. כמו עובדות אחרות "למעלה" גם הדר  היתה סבורה שהמראות "למטה" קשים וגובים מחיר רגשי גבוה. בניגוד גמור לרופאים ש"למטה", תפשו עובדות המעבדה את הריגוש שבנתיחה כרגש מסוכן שיש להימנע ממנו.

ריחוק מקצועי, לעומת זאת, היווה חוק רגש גם בקרב עובדות המעבדה, שהקפידו לשמור על מרחק רגשי מדגימות המעבדה עליהן עבדו. כפי שהדר אמרה לי, "אני יודעת שיש סיפור מאחורי כל אחת מהדגימות הללו שמביאים למעלה, אבל באופן נורמלי אני לא רוצה לדעת מהו". דר' מ. פ.,  הסכימה שהימנעות מלרדת "למטה" היתה מדיניות לא פורמלית במעבדה. 

קור רוח ואדרנלין

ייתכן שההדגמה הטובה ביותר של הערבוב בין קור רוח ואדרנלין במכון מצויה באירועי טרור רבי נפגעים (אר"ן). שתיים עד ארבע שעות לאחר  פיגוע  טרור – פרק הזמן המדויק תלוי בריחוק מקום הפיצוץ מהמכון -- מתחילות הגופות וחלקיהן להגיע. יחד אתן מגיעים למכון אנשי היחידה המשטרתית לזיהוי קורבנות, שהוקמה ב- 1985. הגופה עוברת דרך מסלול בעל תחנות קבועות המיועדות להפקת מידע מזהה.

מידע זה קרוי "פוסט-מורטם" (אחרי המוות) והוא מושווה עם מידע מזהה הנאסף מבני משפחה, הקרוי "אנטי-מורטם" (לפני המוות). רק לאחר שאנשי המכון והמשטרה בטוחים שקיים זיהוי (כלומר, התאמה טובה בין הפוסט-מורטם והאנטי-מורטם) או-אז מוזמנים בני המשפחה הרלבנטית לזיהוי פיזי.

לדברי הצוות במכון, ההיבט הרגשי הקשה ביותר באירועי טרור רבי נפגעים הוא טשטוש הגבולות בין פנים וחוץ, החיים והעבודה. אבי, טכנאי בכיר, סיפר לי כיצד:

"בארועי טרור רבי-נפגעים…. אנחנו לא יכולים להישאר מרוחקים, ככל שננסה. זה בגלל הקוקטייל של מוות, לאומיות, בני משפחה… גופות חמים זורמים פנימה, רבים מהם שייכים לילדים, יחד עם הגופה מגיע טלפון נייד בתיק, והטלפון פתאום מצלצל! אני לא יודע אם לענות. מה אוכל להגיד?"

הרשימות הבאות נלקחו גם מתוך החומרים הגולמיים שביומני השדה שלי וגם מתוך התבונות בסרטו של רן טל על המכון לרפואה משפטית, שנעשה בתקופה הראשונה שהייתי במכון.  ניסיתי ליצור באמצעות כל אלה קולאז' של נקודות מבט שונות. אחת ממטרותיו של אופן כתיבה זה הוא ליצור מודעות להבדל שבין תיאורי הנהלים האוביקטיביים והמדעיים של המכון לבין החוויה הסוביקטיבית שבשדה. אין בכוונתי לתת עדיפות לאף אחד מאלה, כמובן; שניהם ממלאים תפקיד חשוב במידה שווה.

הזמן: פיצוץ ההתאבדות בשוק מחנה יהודה

המקום: אחד המסדרונות למטה במכון

נוכחים: סימה (אחראית חדר הקבלה), מתנדבים של "אתרא קדישא" (חסד של אמת"), ודר' נ. , הממלא כרגע את תפקיד "העוקב".

כל אנשי אתרא קדישא, כולם יהודים דתיים בבגדים שחורים, מצטופפים מסביב לגופה המונחת על גבי אלונקה. הגופה מונחת על פלסטיק שחור ומכוסה בניילון. ניתן לראות דרך הניילון את הפנים השרופות. סימה שואלת את המתנדבים: האם יש לו גבות עבות? שיניים תותבות?

מתנדב (לסימה): יש לו או אין לו שומה על הגב?

סימה: הם אמרו שיש לו. (מסתבר שאחת המשפחות אמרה במרכז המידע כי לאדם שנעלם יש שומה על הגב).

מתנדב: אבל לא רואים את השומה… לא מצאנו.

סימה: ושיניים תותבות, יש לו? (המשפחה אמרה שלקרוב שנעלם יש שיניים תותבות).

מתנדב: כן.

סימה: יש התאמה. כל השאר מתאים. חוץ מהשומה.

דר' נ.: יש לו יותר מדי כוויות על הגב. אי אפשר לראות שום דבר, גם לא את השומה.

סימה: הם אמרו שיש לו אף ארוך.

מתנדב (מסתכל על הגופה): כן.

דר' נ.: יש לו גם שיער מאוד עבה – גם זה מתאים.

סימה: אז יש לנו זיהוי? כן (בקול רם) יונה, (המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכון), אנחנו יכולים לזהות. תקראי למשפחה.

מספר שעות לאחר מכן, אני נוכחת בפגישה בעלת צביון יותר פורמלי. עובדי המכון ונציגי המשטרה נוכחים. אחד הרופאים המשפטיים  אומר: "בהתבסס על מורפולוגיה, מדובר באדם בן 50 פלוס".

מנהלת המכון: מה אתה מדבר, 49 שנים (צחוק).

ד"ר היס: מה אתם צוחקים?

(קורא מתוך תיק האנטי-מורטם): גבוה, יש שפם… יש זקן… השם, שלמה כהן.

מנהלת המכון: יש לי אותו. 1.85 ס"מ.

רופא שיניים: לא ברור אם הוא נימול או לא. מספר 401. הביאו מומחה למילה.

ד"ר היס: אין לנו שום דבר בגובה 1.85 ס"מ.

מנהלת המכון: יש 1.81. בטן גדולה. שיער חום. שפם, זקן. כיפה.

ד"ר היס: הכיפה לא נחשבת. זה לא חלק מהגוף.

מנהלת המכון: (קוראת מתיק האנטי-מורטם): שיניים תותבות, עור שזוף?

האנתרופולוגית הפורנזית: אפס שמונה… הוא שזוף, אבל הוא גם מלא שיניים.

מנהלת המכון: הם לא אמרו שהכל היו תותבות… רק חלק מהשיניים.

האנתרופולוגית הפורנזית: אבל אצלו הכל מלא שיניים.

רופא שיניים: יש לנו כמה עם תותבות. אבל הם באו בלי התותבות.

ד"ר היס: אתם חושבים שגופות צריכים את התותבות שלהן?

מנהלת המכון: כאן, (מצביעה על התיק) המשפחה אומרת שהקרוב שלהם מדבר צרפתית, מה הם חושבים, שנדבר אליו צרפתית? (כולם צוחקים).

הבדיחות המעורבבות בשיחה אינן יוצאות-דופן. מדובר בתופעה מוכרת של שימוש בהומור במצבים קשים מבחינה רגשית. ההומור "השחור" מנתק את הרגש מהסיטואציה. הבדיחות הללו הפכו לריטואל קבוע בשיחות של צוות המכון.

מאוחר יותר, שוב למטה, אבי  ,הטכנאי  הבכיר,  אומר לי: "לא החמצתי אף אר"ן  במשך 11 שנה שאני פה. אנחנו נעשים יותר יעילים בכל אר"ן. אבל אי אפשר להתרגל לזה. אף פעם.    יש לחץ, אבל יש גם אווירה אחרת. פתאום כולם חברים טובים. אותו דבר קורה גם במלחמה. כן זה שדה קרב. אנחנו בשדה קרב. ורוח הצוות שלנו היא כמוו בין קצינים  בזמן מלחמה".

דיון

ניהול רגשות הוא מרכיב מהותי בחיברות של עובדי המכון. כל עובדי המכון, "למעלה" ו"למטה", נתונים להשפעת נוכחותן של גופות. מצד שני, מקומות עבודה או טריטוריות שונות בתוך המכון מציגות סגנונות התמודדות שונים עם החרדה והמתח שמשרה נוכחותן של הגופות. "למטה", בחדר המתים וחדרי הנתיחות, פתיחת הגופה ואבריה הפנימיים נתפשים מתוך ריחוק מדעי, הגם שריגוש מקצועי יכול לנבוע ממקרי נתיחה מיוחדים.

"למעלה", במעבדה הגנטית, הגופה נתפשת כמקור של זיהום פוטנציאלי וחדר המתים מעורר גועל בצוות העובדות. עובדות המעבדה עוסקות בדגימות, וכך נמנעות מקשר ישיר לגופות ומוות. בשני המקומות, המעבדה וחדר הנתיחה, נשמר הריחוק ע"י הימנעות ממידע מיותר על הגופה ובני משפחתה. הגופה הוגדרה כ"מקרה" ונעשה ניסיון לסנן מידע שיהפוך אותה לסיפור אנושי. באופן כזה נמנעה מעורבות רגשית. חוק רגש זה נשבר בזמן אירועי טרור רבי נפגעים, כאשר ההתרחשויות אינן מאפשרות לצוות המכון לשמור על נייטרליות וה"אדרנלין" מחליף את הריחוק המדעי. 

תרבות שבעל-פה ממלאת תפקיד חשוב ברכישתם והפנמתם של חוקי רגש אלה, שאינם כתובים בספרי הדרכה. תופעה זאת מזכירה את החיברות שעוברים סטודנטים לרפואה בתיווכה של תרבות בעל-פה עשירה – סיפורים שיש בהם מכנה משותף של חרדה ועניין  .חיברות,  אם כך, איננו רק רכישה של מיומנות טכנית או אקדמית, או הפנמתם של ערכים מקצועיים. חיברות במקום העבודה כולל גם פיתוח של ניהול רגש רלבנטי.

באופן מקביל לחיברות של סטודנטים בביה"ס לרפואה, גם החיברות במכון מנתק בין האדם לגופו ומבנה את הגופה כמכשיר לימודי ואוביקט למניפולציה. אולם במכון מתרחשים דברים נוספים פרט לשמירת הריחוק האוביקטיבי. במונחיה של הוכצ'יילד , המסיכה הפומבית של ריחוק רגשי היא בגדר "משחק שטוח". עובדי המכון מתבקשים לחשוב על הגופה כישות עמומה, חסרת זהות, "לא אדם". בכל מקרה, המסר הארגוני הוא שסימפטיה ואמפטיה מהווים רגש דיספונקציונלי בעולם הרפואה המשפטית. גם כאשר רגשות אלה חודרים למכון בזמן ארועי טרור, הם עדיין נתפשים כדיספונקציונליים, אולם מוצדקים עקב הנסיבות המיוחדות.